נזכרתי! נזכרתי! לספר ליד החנות של אבי קראו שנצר. וואו. ולך, יוסי, יש זכרון מדהים. אכן נעלי בראון היו ממול ברחוב וייצמן ונכון- זה היה יונה. ובבן עמי הייתה חנות נעליים של זיסמן שבנו אריה נהרג ביום כיפור והבן של בלייברג (?)מהאיטליז שבפינה שנהרג באותה מלחמה נוראה...חוה, המורה המפורסמת לפסנתר הייתה גרה מעל לחנות של אבי ומכבסת "ברבור" הלאה בבן עמי לכיוון הים. ומישהו זוכר כשמחסן נשק התפוצץ סמוך לעכו? פקץ, המנהל של התומר, שלח את התלמידים הבייתה תוך כדי. היום היו מעמידים לדין על החלטה כזו- טוב, לפחות כאן...ואת סככות האבטיחים של משפחת בבני בבן עמי פינת יהושפט (ליד מה שהיה מגרש ריק ליד בית הדואר הישן) כל הקיץ? זה הפך למקום מפגש חברתי. וחנות השוקולד של ליבר ליד הבוטקה של מפעל הפיס ממש קרוב לבית החרושת נור...וקונפורטי עם חנות הספרים וכלי הכתיבה ואבא שלו שסבל מסרטן במיתרי הקול ולבש בד לבן סביב לצואר להסתיר את החור והקול שלו חרק....נורא משונה איך פעם בעלי עסקים נשארו בביזנס דורות והיום פותחים/סוגרים בהנד עפעף...כשהייתי בת חמש, אבא שלי היה שם אותי בקופסת קרטון וסוחב אותי לחנויות בסביבה ואומר לבעלים שהוא קיבל בטעות חבילה שמיועדת להם ואז כשהיו פותחים כדי לראות מה יש בפנים קפצתי החוצה כמו מתוך עוגת יומולדת...היום בני חמש יושבים מול קופסה ממוחשבת ...

בהחלט תגיבו! ככל שירבו התורמים למאגר הזכרונות- כן נצליח לגרד את מסך השכחה. זה תרגיל מוחי. בן פורת יוסף- אני שמחה שאתה מתרגש לפחות כמונו.
יוסי, תגיד: פרנקו ובוקו וקונפורטי ובצ'ו וליבר...זה לא נשמע כמו דמויות בסרט של פליני? או פרנסיס פורד קופולה??? איי, ת-ע-נ-ו-ג!!!!!! היה עוד בולגרי אחד שהייתה לו מכולת בבן עמי לכיוון הים צמוד לחנות השוקולד "עלית" של שטיין. מי זוכר איך קראו לו? אהבתי להכנס לשם. אשתו תמיד התיחסה אלי בחביבות. אם זכור לי היטב, היו מעין 3 מדרגות מהמדרכה שהובילו לתוך החנות ובפנים- עולם של ריחות של זיתים וגבינות ולחם שחור טרי ונקניקים.
מישהו זוכר שהיו ריקודי דיסקו בתזמורת ליד המשטרה כל יום שישי? איך כולם הרביצו הופעה (עוד אומרים ככה?)...
אולי כדאי גם לשחזר אילו מילות סלנג היו נפוצות אז? כאילו, מה אמרנו אז במקום "שווה"? במקום חבל"ז?
עיסוק כמעט קבוע שהיה לי בערבים שסיימתי ש"ב מוקדם היה לטייל עם שרה רוטמן לאורך בן עמי הלוך ושוב...הלוך ושוב...לפחות שעתיים בכל ערב. היינו עוצרות מול חלונות הראווה של חנות "אתא", חנות הצעצועים של ביטון שלידה, מעריבות עד לים וחוזר חלילה מהצד השני של הרחוב. היינו מדברות המון על הכל ועל כולם, לפעמים פוגשות עוד נשמות תמימות ועוצרות להחליף מספר מילים. פעילות פשוטה שענתה על הצורך לפרוק חויות ולהתעמל במכה אחת. היום משלמים למועדוני ספורט הון כסף כי חברויות כאלה נדירות...והספורט המועדף שלי הוא של 4 אצבעות שמקישות על המקלדת...
ספרי לי ספרי לי איזו מעשייה, על אותם הזמנים ועל מה שהיה...

שלום לכם,גם אני הייתי שם. גם מרכז חיי הבידור שלי היה קולנוע יחיעם, ולידו גן עדן, ולפעמים בוסתן הפתוח. כל יום שבת אחר הצהרים הלכנו לסרט....

שמי יצחק ארדיטי, עליתי לארץ ב 1959 עם משפחתי מטורקיה, והתישבנו על פי הוראה במעברת משמר הים.
כיום כל האזור הזה שייך לאזור תעשיה עכו דרום. מצפון למעברה מפעל ברבור שייצר אריחים צבעוניים, ממזרח קבוץ עין המפרץ, מדרום מפעל צנורות, וממערב הים, מסילת ברזל, ויצרן הרעל פרוטרום.

מעברה ענקית שהצטופפו בה יוצאי גלויות שונות מאסיה צפון אפריקה ואירופה, ועם כל העוני והחוסר ובעיות הפרנסה, הייתה לי ילדות נהדרת. שש שנים מופלאות....

בשעות שלאחר הצהרים בימי שבת קיבלתי דמי בילוי מאימי, נסיעה לעכו וכניסה לסרט, ואם אני זוכר טוב גם הוסיפה לי כסף לפלפל ושתיה. התאספנו חברים ויצאנו לדרך.

על פי רוב ההגעה לעכו היתה ברגל, עלינו על פסי הרכבת והלכנו לאורכו עד....... מגרש הכדורגל למרגלות גבעת נפוליאון.
איתרנו מספר פרצות בגדר, ובחומה, והופ אנחנו בפנים. קבוצת כדורגל אהודה, בימים ששחקו בה -ברמי- ואלברט אדרי אם אני זוכר נכון. חגיגה........

לאחר המשחק הלכנו ברגל לקולנוע, בדרך כלל ליחיעם. מצ'יסטה,ספרטקוס,טרזן וג'והן ויין. ולאחר הסרט פלפל ושתיה והליכה לתחנת האוטובוס ונסיעה הביתה.

רוב תושבי המעברה בסופו של עינין עברו לגור בעכו, אנחנו לא....

כל טוב