כמה מעשי טבח ישראליים ביצעו ב-48'?", עונה מוריס: "עשרים וארבע. בחלק מהמקרים מדובר על הוצאה להורג של ארבעה-חמישה אנשים, בחלק אחר מדובר על הרג של שבעים-שמונים - מאה"... "המקרים החמורים ביותר הם סליחה (70-80 הרוגים), דיר יאסין (100-110), לוד (250), דווימה (מאות)… בטנטורה אין הוכחות חד משמעויות לטבח גדול אבל התרחשו שם פשעי מלחמה, ביפו היה טבח שעד כה לא ידעו עליו דבר… היו מקרים של הוצאה להורג של אנשים נגד קיר או ליד באר באופן מסודר".

גם מעשי אונס לא חסרו: "בעכו ארבעה חיילים אונסים בחורה ורוצחים אותה ואת אביה. ביפו אונסים אנשי 'קיריתי' בחורה אחת ומנסים לאנוס כמה נוספות. בהוניון שבאמצע הגליל אונסים שתי בחורות ורוצחים אותן. יש מקרה אחד או שניים של אונס בטנטורה. בכפר אבו שושה שליד גזר יש ארבע שבויות שאחת מהן נאנסת כמה וכמה פעמים... על פי רוב מדובר על יותר מחייל אחד. על פי רוב מדובר בבחורה פלשתינאית אחת או שתיים. בחלק גדול מהמקרים העניין נגמר ברצח. כיוון שגם הנאנסות וגם האנסים לא אוהבים לדווח על האירועים הללו צריך להניח שתריסר מעשי האונס המדווחים שאותם מצאתי הם לא כל הסיפור. מדובר רק על קצה הקרחון"....

אבל בציבור היהודי ישראלי מסע ההשתקה שבו התחיל בן גוריון - מסע השתקה והרגעה בו שימשו הטריויאליזציה ("בכל מלחמה קורים דברים כאלה") ותירוצים ("הם בעצמם ברחו על פי הוראת מנהיגיהם") ואפילו הצדקה ("הכל למען תקומת ישראל") הצליחו מעל למשוער.