 |
| עכונט כדרך חיים |
 |
הצטרף: 19 ינואר 2008, 00:44
הודעות: 1046
|
סייד קשוע | שואה שלנו
חשבתי על שני ילדי, שעוד מעט יעמדו דום לזכר קורבנות השואה, ואושר מילא את לבי, על שנתתי להם כלים בסיסיים להישרדות
מאת סייד קשוע
"אבא", הפריעה לי הילדה באמצע צפייה בעצרת הזיכרון הממלכתית לציון יום השואה. "מה את רוצה?" עניתי בקוצר רוח, מנסה לא להפסיד את נאומו של ראש הממשלה. "נכון אבא מחר זה היום שאתה מרשה לנו לעמוד בצפירה?" "נכון", עניתי לה. "קדימה, לילה טוב. למיטה".
הילדה הלכה ואני המשכתי לעקוב אחרי דברי נתניהו נגד נשיא איראן. אני בכלל לא דואג ממתקפת טילים של אחמדינג'אד, חשבתי בלבי כששמעתי בחדשות על מעלליו בדרבן, הוא מדבר יותר מדי מכדי להיות איש מעשים. מה שמדאיג אותי הוא תוצאות המתקפה הישראלית נגד פטפוטי הסרק שבאים מאיראן. "לא ניתן למכחישי שואה לבצע שואה שנייה בעם היהודי", הכריז ראש הממשלה, מלא ביטחון, על המסך, ומיד אחר כך גיבה אותו הרמטכ"ל בהצהרות מפחידות על תקיפת אויבים רחוקים והכרעות בקרב. למה ביום השואה? חכו עם האיומים עוד שבוע, לזיכרון, לעצמאות.
"אתה בא למיטה?" שאלה אשתי באמצע הצפייה ב"הפסנתרן", בדיוק כשהתחילו להעביר את האנשים מהגטו בוורשה למחנות העבודה. "לא עכשיו, אני רואה סרט", עניתי לה. "אבל ראית את ?הפסנתרן' מיליון פעם. נו, בוא כבר למיטה", היא מחתה. "תגידי, מה קרה לך?" נזפתי בה, "בערב יום השואה? ריבונו של עולם".
אשתי כעסה מעט ואני הרגשתי נורא על שדיברתי אליה כך, במיוחד כשאני יודע שהיום היא היתה אצל הרופא. איזה בעל חרא, תיכף אקום לבקש מחילה. אפילו לא שאלתי אותה לשם מה ביקרה במרפאה. החזרתי את ראשי למסך וגופת ילד שמוטה בין זרועותיו של הפסנתרן החזירה את הדברים לפרופורציות הנכונות. נשארתי מול הטלוויזיה.
"אבא", העיר אותי הבן מוקדם בבוקר יום השואה. "מה?" ניסיתי לפקוח את עיני. "היום זה הטקס שאתה מרשה לנו להשתתף בו, נכון?" הוא שאל. "נכון", עניתי וקמתי מהמיטה. התעלמתי מהילדים, כהרגלי באותם בקרים שבהם אני מתעורר לפני צאתם לבית הספר, וניגשתי מיד למטבח להכין לעצמי קפה. "עזוב", אמרה אשתי בחיוך כשבדיוק סיימה להכין להם את הסנדוויצ'ים, "אני אכין לך קפה. אתה יכול כבר לצאת למרפסת".
חששות כבדים מלווים בחשדנות עלו מיד בלבי בשל התנהגות מוזרה זו של אשתי. לא רק שהיא מעולם לא הכינה לי קפה, בטח לא בבוקר, אלא שבמקום הנזיפה הקבועה על היותי פדלאה, חלאת אנוש חסר רגישות שאינו טורח לעזור עם הילדים בבוקר, היא מציעה להביא לי את הקפה למרפסת? חוץ מזה שאין לנו בכלל מרפסת.
ישבתי מבוהל בסלון, עוקב בחשדנות אחרי תנועותיה של אשתי, שבאמת עזבה הכל והגישה לי קפה ועוד עם חיוך על השפתיים. "לרוויה", אמרה. "תודה", הינהנתי ומיד כשהסתובבה קירבתי את חוטמי לספל, מרחרח את הנוזל השחור, לוודא שלא שפכה לתוכו חומצה רעילה. לגמתי בהיסוס. הטעם היה סביר.
שני הילדים יצאו מחדריהם לבושים בחולצות לבנות לקראת הטקס בבית הספר, ואמם עמדה שם לידם, בחיוך לא אופייני כלל וכלל, וביקשה משניהם לתת לי נשיקה לפני צאתם לדרך. אחר כך היא התקרבה אלי, ומיד הרמתי את ידי וחיפיתי על פני בניסיון לגונן עליהם מכל הפתעה שלא תבוא. אלא שבמקום אגרוף היא נתנה לי נשיקה קטנה על הלחי. "להתראות". "ביי", אמרתי, ושעה קלה נשארתי בפה פעור, מנסה לשווא לפענח את התנהגותה המוזרה.
ליתר ביטחון שפכתי את הקפה, הכנתי אחד חדש ונכנסתי עם העיתון לחדר העבודה. תמונה של אחמדינג'אד בדרבן מצד אחד, ותמונה של הטקס ביד ושם מליל אמש מצד שני. "ישראל צריכה לשמש דוגמה לבניה", הכריז הנשיא, שלנו, לא של איראן. "על המדינה להנחיל חינוך יהודי לכל בניה", אמר פרס, "שצאצאיה היהודים יישארו יהודים".
צודק הנשיא. למען האמת, בתור בן למדינה, גם אם בן חורג ומוכה גורל, יום השואה, למרות הכתמתו הלאומית, הוא עבורי יום אבל, עיון, צפייה בסרטי תעודה ובעיקר מחשבה עמוקה. אמשיך להנחיל לילדי את מורשת המיעוט הנרדף, השנוא, אמשיך להנחיל להם פחד מהמון מוסת על ידי מצביאים צמאי דם שהכשירו הכל למענם, ומחיילים חסרי רחמים שמרגישים כי המדים נותנים להם הצדקה מוסרית כמעט לכל המעשים. חשבתי על שני ילדי, שעוד מעט יעמדו דום לזכר קורבנות השואה, ואושר מילא את לבי, על שנתתי להם כלים בסיסיים להישרדות, שמות אוניוורסליים, עברית חסרת מבטא וכתובת למקלט אצל חברה, דור שני לשואה. בסופו של דבר, כמו שאמר הרמטכ"ל, "גם בני הארץ הזאת הם ניצולי שואה".
צלצול הטלפון הקפיץ אותי חזרה מתיאורי הזוועה באושוויץ. מי מתקשר שתי דקות לפני הצפירה? "מה שלומך?" שאלה אשתי בטלפון. -"מה? בסדר, בסדר, תודה". -"מה אתה עושה?" היא שאלה, משאירה אותי מופתע מההתעניינות הפתאומית שלה. -"כלום. עובד. קורא. קצת שואה". -"יש לך תוכניות בערב?" -"לא", עניתי בחשש, "למה?" -"חשבתי", היא אמרה בטון מתפנק ולא אופייני, "אולי נעשה משהו ביחד. אתמול היית עסוק".
"כן. סליחה", אמרתי. "תגידי, הלכת אתמול לרופא, נכון? הכל בסדר?" -"הייתי אצל רופא נשים, אתה יודע?" -"לא. לא ידעתי. הכל בסדר?" -"כן. הכל בסדר גמור. הוא אמר שבהחלט ניתן לחשוב על עוד". -"עוד מה?" -"נו, דיברנו על זה כבר". -"על מה דיברנו?" -"על עוד אחד". -"אחד מה?" -"עוד ילד". קפצתי מהכיסא ונאלמתי דום בדיוק לצפירה.
|
|
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
