|
איציק, פרס חכם גדול להיות המוכיח בשער אחרי שהוביל את האיזור כולו לאש ותימרות עשן עם החזון המוגזם של מזרח תיכון חדש. הפעילות של פרס למען שלום תמיד היתה נגועה באינטרס אישי והתרגיל המסריח יוכיח.
ולייתר דברי הפטריוטיזם שהושמעו בשירשור הזה אני מצרף את המאמר הזה של נעמה שפי המתגוררת בעוטף עזה
פטריוטיזם אדנותי בצדק חובטים עיתונאים אחדים - ואתם ארגון "קשב" העוקב אחר דיווחים לא מאוזנים בתקשורת הישראלית - בעמיתיהם. העיתונות הכתובה והמשודרת מרבה להג על צדקת המלחמה, על איכותה ועל תבונת המפקדים.
אם בימים כתיקונם אפשר לראות בהתגייסות לאומית מידה של יופי ושל תום, בעת הזו טמונה בפטריוטיזם הבוטה מידה של סכנה. מילות השבח המפליגות שלא נלווית אליהן נימה של אזהרה מפני הבאות, מעוררות חשש שמא יובילו, שוב, להסתבכות יקרה בחיי אדם. הביקורת על הכיסוי העיתונאי של מלחמת עזה מושתתת על אירועי מלחמת לבנון השנייה: עיתונאים ופרשנים סימנו את המטרה, שכולה היתה עמידה בערכים כוחניים מבית המדרש של "נראה להם", ומדינאים ואנשי צבא ששו אלי קרב. לכן מבקש כעת קומץ עיתונאים וחוקרי תקשורת להזהיר מפני הישנות התופעה.
אבל להאשמת העיתונות במגויסות יתר ובסגידה לערכים כוחניים שהמדינה מייצגת, אין סימוכין מספקים. מרבית העיתונאים אינם מפגינים מגויסות למען המדינה, אלא למען ראשיה וצבאה, וגם זאת בעיקר כאשר ריח אבק השריפה נישא באפם. שמונה שנים היתה לעיתונאים הזדמנות להוכיח מידה של אכפתיות, שייכות והתגייסות למען אותו אזור שבגינו התלקחה המלחמה הנוכחית שהפטריוטים-לרגע מגבים כעת. חבל ארץ שלם הותקף השכם והערב, אך עיני העיתונאים טחו מראות את האבסורד: מדינת ישראל ויתרה על ריבונותה ואת פיסת האדמה הכלולה בהסכמי שביתת הנשק של 1949 הפקירה לגחמותיהם של ארגונים ופרטים בעזה ולשרירות לבם של פוליטיקאים ישראלים.
במקום להוקיע את הממשלה על יחסה הציני לאזור הגובל בצפון הרצועה, בחרו מרבית העיתונאים לבקר דווקא את האוכלוסייה המוכה. תושבי שער הנגב, ויותר מהם תושבי שדרות, הוצגו כעדת אנשים אחוזי היסטריה, חסרי כושר עמידה בפני מעט "צינורות מעופפים", הנסים על נפשם למשמע קולות נפץ אקראיים. אנשי תקשורת לא העזו לתהות על האפשרות האחרת, שבה התושבים המופקרים ישיבו למדינה בהתנערות משל עצמם וישגרו רקטות תוצרת בית לעבר אויביהם הפרטיים. ולא בכדי: אוכלוסיית הדרום המובנת מאליה נותרה נאמנה, גם אם חבוטה.
רק משנחתו הרחק מאזור השיגור בבית חנון ובבית להיה, נהפכו ה"צינורות" העזתיים לטילים של ממש, התרעות "צבע אדום" מכובסות הוחלפו באזעקות תקניות עולות ויורדות, והתושבים הלומי החרדה נחנקו מחיבוקים דביקים של עיתונאים, פוליטיקאים וישראלים אחרים.
אם יש להאשים במשהו את העיתונאים, אין זה פטריוטיזם עודף. זהו פטריוטיזם אדנותי ומתנשא: כאשר המדינה הפנתה כתף קרה לדרום, הציגו העיתונאים את האוכלוסייה המקומית באור מגחיך; כאשר המדינה השתמשה באומללותם של התושבים כסיבה לצאת למלחמה, העיתונאים גמרו את ההלל על הצלחות הצבא המושיע.
מחר, כשהמלחמה תתגלה כגוזלת חיי אדם רבים, יתנערו העיתונאים מראשי המדינה ויציעו לצלוב אותם. מחרתיים ישכחו גם את תושבי הדרום, יתעלמו ממצבם הביטחוני לאחר המלחמה, ויכחישו את הערעור הנפשי שתותיר המלחמה בקרב תושבי המטווח שקוטרו גדל מיום ליום.
אם יש משהו מקומם בגישתם של העיתונאים המלבים את שמחת הקרב, אין זה פטריוטיזם מזויף אלא התגייסות פופוליסטית וחסרת עמוד שדרה. עד לפני רגע הצדיקו הזנחה של שנים. בשש אחרי המלחמה יתעוררו לגלות שמשא ומתן אפשר היה לנהל כבר קודם, ולא רק עם מי שמתגורר בשלווה יחסית בגדה.
|
|