|
ולחיזוק טענתי בדבר "הישות הפלסטינאית" להלן מובאה:
ברבע הראשון של המאה ה-19, היו בארץ-ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע הם יהודים ונוצרים [1]. הגידול באוכלוסיה הערבית מאז - ועד התחלת הפעילות הציונית, היה כ-30%. לעומת זאת, בשנים 1947-1870 – גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-270%[2]. ישנם הסברים רבים לריבוי מהיר שכזה, המצדדים בקיומה של הגירה ערבית מאסיבית לשטחה המערבי של פלשתינה מביאים כראיה את הדוח של הוועדה האנגלו-אמריקנית. ב-1945 ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית מצאה כי הישוב היהודי גדל מ-84 אלף תושבים ב-1922 לכדי 554 אלף תושבים. גידול זה, נקבע בדוח, הנו פרי העלייה היהודית. בדוח עצמו נרמזת האפשרות להגירה ערבית המונית מהארצות השכנות. [3]
את ההגירה הערבית מסכם המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה: "הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל היתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי [אמצע המאה ה-19]. ביניהם היו ערב אל-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון תוכמנים, חוראנים, בושנאקים (בני בוסניה), וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם וכן באזור חברון. עם זאת[...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן" [4]
_________________
כעת הזמן להעיר את "היפיפיה הנרדמת" משנתה.
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
