מדור הסיפורים הקצרים , מאת סיגלית הופרט שגב . =============================================================
אִיבּוֹיָה סיגלית הופרט שגב שנים חיפשתי אותה, את האישה הזאת שאת שמה ירשתי. את האישה החזקה הזאת שאינני יודעת עליה הרבה כי לא הכרתי אותה מעולם. כל מה שאני יודעת הוא מסיפורים, וסיפורים על אדם שמת הם אף פעם לא סיפורים מלאים. פעמים רבות אני חושבת עליה ואיך חייה ומותה עיצבו את החיים שלי, בכל זאת יש לנו אותו השם. ולא רק...
אִיבּוֹיָה (סיגלית) פרגר נולדה בקיץ 1915 בדירה קטנה בלוזה אוצו 16 במחוז השמיני בבודפשט, שהיה מאוכלס בעיקר בבני המעמד הנמוך. השנייה מבין חמישה ילדים. היו לה עיני תכלת יפיפיות שאותן נושא היום בני ליאור. בבית היו שני חדרים. הראשון שימש חדר עבודה והשני... כל השאר. בחדר היו שתי מיטות צבועות בצבע לבן. באחת ישנו הוריה ובמשך שנים רבות במיטה השנייה ניסו לישון - היא, שתי אחיותיה ואחיה. לקטנה ביותר כבר לא היה מקום במיטה אז היא ישנה בתוך ארגז מצעים. כשהשתחררתי מהצבא, ביקרתי בבית הזה שעדיין עומד שם. אחיה לקח אותי. מתגוררת בו היום משפחה אחרת, גם היא ענייה מאוד. כשפתחתי את הדלת כמעט מתוך תקווה למצוא אותה שם, לא הצלחתי להרגיש כלום. דרכתי על אותן המרצפות עליהן היא דרכה ולא הצלחתי למצוא אותה. עוד לא. למרות שמשפחת פרגר התקיימה בעיקר מלחם ותפוחי אדמה, גם את זה לא תמיד הצליחו לקנות. לעיתים קרובות מדי נעזרו בשכנים טובי לב שהלוו קצת כסף ושכחו לבקש חזרה. בבית הספר היא למדה 4 שנים ובגיל 14 החלה לעבוד בבית חרושת למזוודות, שם הכירה את סבא שלי, ארטור הופרט. אחרי חיזור ארוך (ואני מניחה שגם מתיש לבחור הדתי והביישן הזה), הם התחתנו ב-1937. התינוק החי הראשון שלהם נולד באוקטובר 1939, קראו לו ג'ורג'.
ב-1 באוגוסט 1941 אספו הפאשיסטים את כל מי שלא היו אזרחים הונגרים ליישוב מחדש... ביניהם נאספו גם הוריה של סבתא שלי ושתי אחיותיה הקטנות. אביה שהיה כובען והיה מודאג מכך שאולי לא ימצא עבודה במקום החדש, לקח איתו לדרך את כלי העבודה שלו, ביניהם מכשיר אחד יצוק פלדה ששקל עשרות קילוגרמים. באמניק פודולסק, בגבול רומניה – פולין, ירו בהם לתוך קבר אחים גדול.
במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. סבתא שלי היתה בחודש השביעי להריונה. במאי היא ילדה את בנה השני טומי. שלושה חודשים לאחר מכן לקחו את סבא שלי, בתחילה לעבודות כפייה ולאחר מכן לברגן בלזן. סבתא שלי נשארה לבד עם ילד בן 5 ותינוק בן שלושה חודשים. בחודשים הללו ועד שהרוסים שיחררו את בודפשט בפברואר 1945, היא ברחה ממקום מסתור אחד לשני.
רק לאחר שילדתי את ליאור מצאתי אותה. אז הבנתי שזה לא יכול היה להיות אחרת, כי מעבר לכל מה שהיתה - היא היתה אמא. בשביל אבא שלי ודרכו בשבילי. חשבתי עליה ובכיתי, בכיתי המון את כל הבכי הזה שלא היה לה זמן לבכות כי היתה עסוקה מדי בלחשוב, לתכנן איך יצליחו לשרוד היום. כל הזמן חשבתי מה הייתי עושה במקומה... במחבוא האחרון שלה, עליית גג של בית כנסת, לא היה כלום. רק רצפה. בקור המקפיא של החורף בבודפשט אני מדמיינת אותה יושבת על הרצפה שני הילדים עליה, מנסים להתחמם. כשג'ורג' היה אומר שהוא רעב היתה נותנת לו סטירה... אני יודעת שהיתה אוספת שלג וממיסה אותו, כך היה להם מה לשתות. טומי התינוק שרד בקושי, אבל שרד. עוד שנים רבות אחרי המלחמה, כשהיה כבר נער צעיר וחזק, שמרה והגנה עליו כמו על תינוק. אחרי השחרור חזרה סבתא הביתה לחכות לסבא. הבריטים ששחררו את ברגן בלזן העבירו אותו לבית חולים שם שהה חודש. הוא יצא משם 36 קילו, גובהו היה 1.80. אני מנסה לדמיין את הפגישה ביניהם...
אני מניחה שבשנים שלאחר מכן היא ניסתה להמשיך הלאה, לבנות איזושהי שיגרה נורמלית. היא עבדה כסוחרת של דברי יד-שנייה ומאוד הצליחה בעסקים. לא מזמן, ממש במקרה, מצאנו תמונה שלה בספר של צלם הונגרי שתיעד תמונות מאותה התקופה. עומדת זקופה בפתח החנות שלה, כמעט מחייכת או שזו אני שרוצה לקוות שהיתה לה תקופה קצת מאושרת. קצת. באפריל 1950 נולד אבא שלי וביולי 1953 דודתי רחל. הימים היו ימי המשטר הקומוניסטי, אך לא היו אלה ימים קשים מדי, מאחר שאחיה שמואל היה פעיל במפלגה הקומוניסטית. סבא שלי רצה מאוד לעלות לארץ כבר אחרי המלחמה ובמשך שנים ניסה לשכנע אותה - עד שבשנת 1957 הצליח וזאת בעזרתו האדיבה של מרד אנטי קומוניסטי שפרץ בהונגריה. אי היציבות הפחידה אותה וכשהוחלט להנפיק ויזות ליהודים שרצו לעלות לישראל - היא הסכימה. הם עלו לארץ למעברת קרית ים. ביום שהגיעו השתוללה סופת חול ורק כששקע החול ראו לאן הגיעו. אבא מספר שהמחזה לא היה קל עבורה אפילו בהתחשב במקום ממנו באה. היא לא ידעה עברית, כך שהקשר שלה עם העולם שבחוץ היה מאוד מוגבל. היא בעיקר ביכתה את פרידתה מאחותה שנסעה להשתקע בסידני ומאחיה שהיה חברה הטוב ביותר ונשאר בהונגריה. רק לפני שנה סיפר לי אבי ממש במקרה, כמעט בניגוד לרצונו ובבושה גדולה, שעבדה בניקיון. הבושה שלו, אני מניחה, היתה כלום לעומת שלה, אבל האוכל... האוכל היה הדבר הכי חשוב, הוא הוא החיים עצמם. היתה מוכנה לעשות הכל בשביל אוכל. אבא מספר שכאשר ביקש ממנה כסף תמיד שאלה למה? אם היה אומר לסרט, התשובה היתה כמובן - לא, אבל אם למנה פלאפל היה מקבל ברצון. כשהיתה בת 50 קיבלה במתנה מילדיה כסא נדנדה מעץ, שבאחד מגלגוליו היה אצלי. יום אחד כשליאור היה בן קצת יותר מ 3 הוא ישב והתנדנד על הכיסא. המראה הזה שלו, שיותר מכולם מזכיר אותה, מתנדנד על הכסא שלה, ריגש אותי מאוד. אמרתי לו, ליאור אתה יודע שזה היה הכסא של סבתא שלי? והוא ענה, איפה היא באמת מזמן לא ראינו אותה? בשנת 1971 בגיל 56, היא נפטרה מסרטן בקיבה. שלושה חודשים לאחר מכן הכיר אבי את אמי. שנתיים לאחר מותה נולדתי אני.
_________________ סיגלית הופרט שגב
סופרת
|