|
סיפור קצר שכתבה תושבת העיר, בת 34, סיגלית הופרט שגב.
סיפור געגועים יפה...
קריאה נעימה!
זיכרון ילדות / סיגלית הופרט שגב
ריח התה היה מעיר אותי תמיד דקה לפני אמא. בעיניים עצומות הייתי מחכה שתגיע אלי. תמיד ראשונה מבין ארבעתנו. היינו עומדים בטור ליד הכיור באמבטיה וכל אחד בתורו זכה לשטיפת פנים יסודית וסירוק. לפני מספר חודשים באחת מארוחות הערב של יום שישי, הדגמנו אחד על השני את תנועות אצבעותיה על פנינו. תמיד בדיוק אותו הדבר. והיא צחקה כאילו לא ידעה שככה היא עושה. לי אמא היתה קולעת צמות, שתיים, מתוחות וארוכות ארוכות. בדיעבד אני מבינה שהיו אלה הצמות שלה שהיא קלעה לי כל בוקר, הצמות שאליהן היא מתגעגעת. אח"כ היינו מתיישבים ליד השולחן האדום במטבח, שותים את התה עם קצת חלב וטובלים ביסקוויטים. ברקע קולו של אלכס אנסקי מתערבב בקולה של אמא שמאיצה בנו להפסיק לחלום ולשתות את התה. כשהיינו יוצאים מהבית אמא היתה נשארת לעמוד במעלה המדרגות, מסתכלת עלינו יורדים ואומרת בקול הבוקר שלה "תיזהרו בכביש". אחי היו מזדרזים לחלוף על פני כשהם אינם חוסכים ברקיעות מכוונות ומרעישות, נהנים מההד שמפיקות נעליהם בחדר המדרגות. אני לא. הייתי יורדת לאט, קומה אחת, ונכנסת לסבא וסבתא.
סבתא היתה מהנהנת לקראתי, ברור לה שאני לא מחפשת אותה, ומכוונת אותי בסנטרה לכיוונו למרות שידעתי בדיוק איפה הוא מחכה לי. הוא תמיד זרח לקראתי. אני משחזרת עתה את פניו הרזות, השפם הקטן והמדגדג שלו, כתפיו הצרות מתחבאות בתוך סוודר חום שהיה לובש על הפיג'מה, ואצבעותיו הרזות והצהובות מניקוטין. הייתי הנכדה האהובה עליו. בוקר טוב הייתי אומרת ומחייכת חיוך כמה שיותר גדול, "צבאח אל ח'יר" היה עונה לי בערבית, כפי שביקשתי, כל כך צמאה הייתי ללמוד את שפתו. וזאת למרות שהעברית שלו היתה מהמשובחות. עברית שכבר לא מדברים בה, תנ"כית כזאת. קודם כל חיבוק, נשיקה, אחת על כל לחי כמובן, ו"סבא" - הייתי אומרת כבכל בוקר, והוא היה מחכה, כאילו מעולם לא שמע את מה שאני הולכת להגיד – "תהיה בריא". "מע סלאמה יא בינתי" הוא היה משיב ורק עכשיו כשאני נזכרת, אני מבינה כמה חסרה לי הערבית המצלצלת הזאת שלו וכמה שנים אח"כ עוד התאמצתי ללמוד אותה, לשחזר אותה כדי להמשיך להיות קרובה אליו, אבל היא היתה מתעקשת להישאר מדויקת רק בזיכרון שלי. בדרך החוצה הייתי מהנהנת לכיוונה של סבתא שתדע שבאתי גם אליה והיא היתה מחייכת קצת כאילו מבינה שאי אפשר להתחרות בו ובאהבה שהוא רוחש לי.
וככה היה מתחיל היום שלי. כל יום, שנים רבות, עד שהוא נפטר.
--------
סיגלית הופרט שגב, בת 34.
אמא שלי היא זו שגילתה לי את יופיין של המילים. שעות הקריאה לי על גלגוליו של מעיל ועל החבית שעמדה לה בקרן זוית. כנראה שם התאהבתי בהן, עוד שנים אחר כך זכרתי כל מילה ואיזה טעם השאירה בי. תמיד כתבתי, בעיקר שירים וכשהשתחררתי מהצבא התחלתי לכתוב רומן אבל לא המשכתי בעיקר משום שלא האמנתי בעצמי ובאפשרות שזה יעניין מישהו שלא מכיר אותי אישית. מאז לא כתבתי עד לפני מס' חודשים. החלטתי שזה מה שאני באמת רוצה לעשות - לכתוב!
_________________
עכו_נט לכל אחד וכל אחד בעכו_נט,
שלכם, אלברט לוי , עורך עכונט Akkonet
AkkONEt- מקור ראשון לחדשות עכו
akkonet@gmail.com
קבוצת עכונט בפייסבוק : http://www.facebook.com/akkonet
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
