הצטרף: 04 מרץ 2005, 01:00 הודעות: 18872 מיקום: אתר אישי ציבורי של אלברט לוי
|
זוהיר בהלול מעכו : נמאס לי להיות ערבי כאן
נמאס לי כבר להיות ערבי במדינה הזאת. שום דבר כבר לא יעזור. ערבי נשאר ערבי. גם אם הוא נשבע אמונים בכל כללי המשחק האזרחיים. גם כאשר הוא כורת ברית דמים עם החוק והסדר, גם כשהוא צייתן וממושמע, ושוקל, כדברי אבי ואמי, 101 פעמים כל פעולה ובורר כל מלה המתגלגלת בפיו. שנים, ממרום גילי, מנסה אנוכי וגם אלה המשתייכים למוצא שלי, להשתלב, להיזהר, ללמוד את תרבותכם, להיות בני שיח בכל נושא ובכל סוגיה ו — נדא.
 בכל פעם מחדש מעלה אני חרס בידי. כי ערבי אני. ולערבים אי אפשר כמובן להאמין. אם אומר את האמת לאמיתה — עוכר ישראל אני. ואם אעטוף את דברי בדבש — בני דודי יאמרו שאני שקרן, ולכל הפחות מתייפייף. וגם אם אלך בין הטיפות מתוך רגישות — יאשימוני בחמקמקות וברמייה.
הו, כמה קשים חיי. נמאס לי, באמת כבר נמאס לי, להיות ערבי בארץ הקודש. הקודש עלק. זוהי ארץ לילה ולילה, שהרי כדי לשרוד בה אני מוכרח להצטייד בעוד ועוד כישורים: לוליינות ואקרובטיקה, לדוגמה. בלי האמנות הזאת, מי יכול לחמוק מכל כך הרבה מהמורות, שרובן ככולן חשדות והאשמות? עד מתי אהיה מוכרח להוכיח את חפותי, שלא לדבר על הלוקסוס של אדם הראוי לחפותו כל עוד לא הוכחה אשמתו?
"אשמה", אמרתי. ובכן האשמה רובצת עלי כאילו היא חלק מהד־נ־א שלי. אני אשם בכך שיורים טילים, אני אשם שאני פלסטיני, אני אשם שאני ערבי, אני אשם שאני מצטיין. אני אשם בכך שצבע עורי כהה יותר, ואני אשם בשל המבטא שלי. בענייני המבטא — פעם אומרים לי שיש לי מבטא ומעליבים אותי, ופעם אחרת, כשברגע של חולשה אני משפר את הליכותי, מחמיאים לי שאין לי מבטא, ואז מעליבים אותי עוד יותר. דחילק, החליטו כבר: אתם רוצים מבטא, או לא?
"לוליין", אמרתי? ספק אם זה יעזור לי. קוסם אני צריך להיות, וספק כמובן אם גם הדבר הזה יושיעני. והתארים? אני הרי עטור בתארים יותר מכם, אתם יוצאי הצבא. שימו לב: פעם אחת אש"פיסט, פעם אחרת איש חמאס. ובין זה לזה אני עוכר ישראל, בוגד וכפוי טובה, ותמיד אני ערבי מוקצה מחמת מיאוס. די! נמאס כבר להיות ערבי במקום הרע הזה.
ושלא לדבר על עוד ג'וב המוטל עלי — ג'וב ההתנצלויות והגינויים. כל אימת שמאן־דהו מבני עמי, או אפילו מבני דודי — כן, אתם — מעולל משהו נגד המדינה, מיד מפנים אלי מבט ודורשים ממני, עוד לפני שהשופטים קבעו וחרצו, התנצלות. אחרים מחרים מחזיקים אחריהם, ותובעים גינוי. ואם רחמנא ליצלן הופעתי בטלוויזיה ולא גיניתי אוטומטית — ימתינו לי מחרחרי הדמים בפינות הרחוב ויתבעו את ראשי. את מי כבר מעניין שלא אני ביצעתי את הפשע. ולחלופין — שמי שביצע אותו לא היה בכלל ערבי. העיקר הוא ההתנצלות והגינוי, שהם בבחינת כלל ראשון בשלב ההוכחות שלי לחפות. והעיקר שלא יבלבלו אותם עם עובדות.
איזה נטל כבד מנשוא. אני אחראי. אני אשם. ואני גיס חמישי. כי ערבי אנוכי, ולערבי הזה נמאס באמת ובתמים. נמאסו הלחישות והלחשושים. אני רק מפנה מבט, ומיד חצי הארס מופנים כלפי, כאילו מדובר בשעת כושר רגעית, או שמא ברגע מושלם של מארב, שבו מיד מצביעים לעברי, מנבלים את הפה בלחישה ארסית, וכשהעיניים מצטלבות — משחררים חיוך מריר מתוך פנים נבוכים, שכולם בוז אחד גדול.
כמה כוחות על־טבעיים נדרשים מערבי בבצה הטובענית הזאת? איפוק וסבלנות, שתיקות והבלגות, חריקת שיניים ונשיכת שפתיים. נמאס, ממש נמאס. נמאס לי להיות ערבי מתועב ונתעב. נמאס לי להיות אוכל־חינם הנהנה ממנעמי הדמוקרטיה של המדינה. נמאסו עלי הסיסמאות, שהן בבחינת תו תקן קיומי כאן: "שיגיד תודה", "מי ישלם לו ביטוח לאומי במדינות ערב", " שילך לעזאזל לאחת מ–22 המדינות שיש לו".
הם מטיחים בי ומטיחים, ואני סופג וסופג. איך האל במרומים מצייד אותי בכל כך הרבה סבלנות ושליטה עצמית, וגם בבלמים. אבל זהו, נשברתי. אני כבר לא יכול. כלו כוחותי. כבר אינני יכול למבחנים המשוקצים היום־יומיים האלה.
המלחמה עומדת כנראה להיגמר, אבל דווקא עכשיו מתחילה מלחמתי הפרטית האישית. מעתה יתפנו אך ורק אלי ואל רעי, יתחשבנו אתנו על מחיר "כיפת ברזל", ינהלו אתי שיחות גוג ומגוג על אכזריות בני עמי, יפנו אלי במפגיע ויצביעו בהתנשאות על המוסר היהודי לעומת הרשעות והנפשעות הערבית. יאשימו אותי בתקיעת סכין בגב האומה כי העזתי להתנגד למלחמה. עוד מעט יגררו אותי אל הגיליוטינה ויאשימו אותי בבגידה — כי אזרתי אומץ ואמרתי, שאני בעד הסכם שלום אפילו עם החמאס. ושמא תהיה זו כיתת יורים, בשל דברי על הרג מסיבי של חפים מפשע בצד הפלסטיני?
הואיל ואני חי בארץ הזכויות הבלתי נגמרות, ניתנות לי רגע לפני היריות כמה משאלות לב: "תודה". "אני מגנה את הברברים מבני עמי". "אני מתנצל". "אני מוקיר את הדמוקרטיה שלכם", "אני מתעב את בני עמי". וסליחה אם השמטתי סלוגן אחד או שניים מתנ"ך האזרחות הישראלית.
ממעל אביט עליכם — לא בהשתאות, אלא בהכרה מלאה, ואראה כיצד העונשים והחרמות הקולקטיביים יצאו אל הפועל כלפי בני עמי, כמי שאשמים במה שקרה במלחמת "צוק איתן". http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2379989
_________________
 עכו_נט לכל אחד וכל אחד בעכו_נט, שלכם, אלברט לוי , עורך עכונט Akkonet AkkONEt- מקור ראשון לחדשות עכו akkonet@gmail.com קבוצת עכונט בפייסבוק : http://www.facebook.com/akkonet
|
|