הכנס ה-3 לשימור המורשת הבנויה:

"בין חקר לביצוע – לימוד ושימור מבנים ואתרים היסטוריים"



דמי הרשמה והשתתפות כולל כיבוד קל

לנרשמים עד 10.7.06- 50 ₪ . לנרשמים לאחר מועד זה: 80 ₪.

מס' המקומות מוגבל!
למעוניינים להירשם ביום הכנס, יש לבדוק טלפונית 052-3570011 בבוקר יום הכנס, באם קיימים מקומות פנויים.

שימוש במסווה של שימור אותנטי כדי להשיג מטרות מסחריות,
אחת האופנות הרווחות בישראל היא שימוש במסווה של שימור אותנטי כדי להשיג מטרות מסחריות, על חשבון הערכים האורבניים המקוריים והאוכלוסייה הוותיקה.

פעילות השימור הזאת, שמעורבים בה הרבה יצרים וכסף, התפתחה בירושלים להיקף מפלצתי. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בשימור חזיתות הבניינים. השיטה פשוטה: מבנים היסטוריים מפונים מדייריהם ונהרסים עד היסוד, לא לפני שאבני החזית ממוספרות ומוחזרות כקישוט לחזית המבנה המוקם תחתיהם, ומעוצב במקרה הפחות גרוע בסגנון מודרני ובמקרה היותר גרוע משוחזר בסגנון פסוודו-מקורי.
בשני אירועים שנערכו באחרונה נעשה ניסיון להפיח רוח במפרשי תחום השימור בכללותו, כל אחד מהכיוון המיוחד לו. אחד מהם הוא הסימפוזיון שיזמו לפני כחודש אוריאל קון, אדריכל ומנחה במחלקה לארכיטקטורה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בסיועם של פרופ' צבי אפרת, ראש המחלקה, ושל סטודנטים במחלקה. הסימפוזיון הבלתי תלוי ודל התקציב חרת על דגלו לשבור כמה מוסכמות - להוציא את הדיון על הגורל האורבני של ירושלים מידי גופים בעלי אינטרסים כלכליים ושלטוניים, ולהפקיד אותו בידי הציבור.
"המושג 'שימור חזית' הוא פיקטיווי", אומר קון. "שימור כשלעצמו נועד להנציח את החוויה ההיסטורית של המקום. העומק החווייתי של המבנה רחב הרבה יותר מחזית בעובי של 80 ס"מ. החזיתות המשומרות הגרוטסקיות ב-David's Residence שברחוב הס פינת דוד המלך, סדרת המבנים לאורך רחוב יפו ומתחם המשביר בכיכר טליתא קומי הם רק חלק ממפגן הראוותנות שנוצר כשמפשיטים את המבנים מתוכנם האמיתי ונותנים להם תוכן חלופי המשרת מטרות מסחריות".
הפער בין המשמרים והפסוודו-משחזרים אינו רק סמנטי. קון טוען שהוא נטוע עמוק בזיכרון הלאומי שהמדינה מעוניינת לשמר. המדינה מעדיפה להשקיע הון עתק ומאמץ כביר בשחזור בתי הטמפלרים במושבה הגרמנית שההיסטוריה שלהם בארץ קצרה וזניחה יחסית, ואילו אתרים העלולים לשמר את זיכרון תושביה הערביים בדרך כלל מוזנחים, וכך גם אלה של אוכלוסיות אחרות שהמדינה פחות מעוניינת ביקרן.
המקרה של שימור שכונת ימין משה, הסמוכה לעיר העתיקה בירושלים, עורר סערה גדולה בסימפוזיון. בדיונים, מספר קון, נטען כי תושביה העניים של ימין משה פוזרו לאחר מלחמה ששת הימים בשיכונים ואת מקומם תפסו אמנים ועשירים מחו"ל שקנו בה בתי יוקרה.
לדברי קון, הבידול החברתי והתחלופה של האוכלוסייה הורגים כל פוטנציאל של שימור. לכן בין השאר בעכו, לעומת יפו, עבודות השימור המעמיקות בסביבה של אוכלוסייה ותיקה הן נכונות. קון אינו נמנה עם אלה הסבורים שהרס מבנים ישנים לטובת חדשים הוא רע מעיקרו. "זה טבעה של העיר שהיא צומחת ומתקיים בה כל הזמן רצח אב אורבני, כשמבנים צעירים מחליפים מבנים ותיקים שאין בהם יותר עניין. הקרב מאחורי תעשיית השימור הוא קרב אחר, קרב של מעמדות".
הקרב הזה מזכיר לקון את התוכנית של ליאונרדו דה-וינצ'י לעיר פירנצה, שכלל מדרכות לעם ומדרכות לאליטות. לדבריו, נדמה שאצלנו אין בהפרדה יזומה כזו צורך, מכיוון שהיא ממילא קיימת. "כל שכונה ענייה שמזוהה בה ערך מוסף אסתטי או מסחרי, עוברת תהליך של מחיקת מהות הנכסים ההיסטוריים שלה לטובת בעלי ההון", אומר קון.
כאלה בירושלים הן שכונות ימין משה, כאמור, וגם משכנות שאננים וממילא. שימור נכון, טוען קון, הוא זה השומר על הרצף המחבר בין השכבות ההיסטוריות ועל הקו המקשר בין אזוריה השונים של העיר. כשאלה מתקיימים, גם רוחה של העיר נשמרת.
קטיעת הרצף
דוגמה לקטיעת הרצף היא הבניין רב הקומות בין נוה צדק לפלורנטין. האדריכלים מיכל קימל אשכולות ואיתן קימל מקדישים מקום נרחב בתערוכה של עבודותיהם, המוצגת בימים אלה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן, להשפעות של המונומנט הענק על שכונת המחמד האקסקלוסיווית. רב הקומות נראה באחת העבודות שלהם כשהוא מאיים לא רק לחסום את הרצף בין שכונות האזור אלא גם להטיל על נווה צדק את צלו הגדול ולפגוע בה במשבי הרוח העזים שהוא יוצר, בקרינת השמש החוזרת מקיר המסך הענק ובעומס התנועה שגורמים לו הדיירים הרבים.
קימל אשכולות רוצה לשמור על האופי ההיסטורי של השכונה, על הסביבה הנעימה להולכי הרגל ועל ממדי הבניינים הפשוטים. היא לא מתעניינת בהעתקת העבר ולא עוסקת בשימורו, אלא מתכתבת עם הפרופורציות והמהות המקוריים של המבנים ההיסטוריים ומשנה בהם אלמנטים.
אותה מעניין, למשל, המעבר מהכרכובים העשויים במבנים ההיסטוריים מעץ מתכלה לחומרים מודרניים ועמידים יותר. היא דווקא מרוצה כשהצופה בבניין מתלבט אם המבנה חדש או ישן ומגיע לבסוף למסקנה שהוא חדש. אם תשאלו אותה אם זה לא ניסיון להלביש בתחפושת את המבנה ולהעמיד אותו בתוך תפאורה של מחזה היסטורי, היא תאמר שההתמחות שלה היא לשלב בנייה חדשה בתוך רקמה היסטורית. הדרך לעשות זאת היא להשתמש בישן ולקלף ממנו את הפחות חשוב.