|
קולנוע יחיעם-סינמה פרדיסו שלי
חלק רביעי
יושבים היינו ליד שולחן העבודה, עלי מפנה את פילם הצלולואיד לכיוון האור מאתר את המקום שניתן ממנו לחתוך , חותך קטע, מניח על שולחן ההדבקות ובעזרת דבק שקוף וחום מאחה את הקרע. האור כובה , הסרט ממשיך לרוץ. השריקות והצעקות פוסקים באחת. קולות של אנחות רווחה ו"ברבו" עולים ומגיעים מהאולם.
אני נוצר את קטעי הפילים הגזורים. במיוחד אהובים עלי אלו הצבעוניים, עשויים ב"טכניקולור". גם לאחר שצפיתי בכל סרט ארבע או חמש פעמים לפחות, עדיין נהגתי להוציא את גזרי הצלולואיד ששמרתי בקופסת הנעליים, לשכב על השטיח ולהביט מול האור, גם קטע קטן הספיק. עוצם עיניים ורואה שוב את הסרט כאילו ראיתיו רק אתמול.
לפעמים הסרט גם מזכיר נשכחות כמו אותה הצגה יומית, שלמרות שהגעתי כמנהגי מוקדם, בכל מקום בו ישבתי הקימו אותי. פעם זה היה רוזן. אחר כך צוקר ובסוף גם אברם. די נמאס לי. אני אראה את הסרט יותר טוב מכולם. כך במחשבה נחושה זו, מיד עם כיבוי האורות באולם, מביט שמאלה ,ימינה ומתגנב חרש ללא רואים אל חלל הבמה האפל, אל מאחורי המסך, מתיישב על ריצפת העץ המאובקת וצופה בסרט במהופך. כאן באופן מדהים, אני ממש בתוך הסרט, הרמקולים רועמים לידי. זז ומתנועע כאילו אני רוכב על סוס. עומד לצידו של גרי קופר, מוכן בכל רגע לשלוף ללא היסוס.
הסרט הסתיים, הקהל עזב מותיר אחריו אולם אפוף עשן ומטונף. וכמו אחרי סרטים של יום ו' - אני ניגש באי חשק, עם סבתא, אל מחסן הדיקט שמתחת למדרגות. "היום תעזור לי למטה". אומרת בהסירה את המנעול. "מחר בבוקר מוקדם, אני אנקה את היציע".
נוטל את מטאטא הזרדים הקטן ואת סלי הגומי העגולים השחורים.
"אתה תתחיל בשורה אחת", פוסקת סבתא. ואני יודע שהיא שולחת אותי לשם מכיוון ששם יש פחות לכלוך...
מתכופף, ביד אחת מסיט את המושב ובידי השנייה מטאטא מתחתיו. הלוך וטאטא, אוסף את קליפות הגרעינים, מגרד את עטיפות הארטיק שנדבקו בעקשנות לרצפת הבטון, ערימת הלכלוך הולכת וטופחת עד שהגעתי לסוף השורה. אוסף הכל במעבר, מערים לערימה ואוסף עם יעה מפח אל סל הגומי השחור. אני מתרומם קמעא, מעיף מבט לכיוונה של סבתא שמנקה בשורה האחרונה, היא מזדקפת במקצת, מיישרת את גבה הדואב, מתכופפת וממשיכה.
והנה הגיע ערב ראש השנה.
ישוב על עגלה רתומה לסוס, הגעתי עם סבא לחצר של שמרל מוכר הרהיטים הישנים. בכל חג, שמרל תורם את "ארון הקודש" ואת שולחן התפילה הנחוצים.
עלי ואני יחד עם ה"בעלגולה", סבא של שמעון חברי, העמסנו את הרהיטים על העגלה והעברנו אל הקולנוע. פורקים, מכניסים ומציבים על בימה שהקמתי מקרשים ובלוקים.
וכך לעת ערב, אחרי ההצגה היומית של ערב חג, לאחר ניקיון יסודי ושטיפה,
פשט הקולנוע את בגדי החול ועטה עליו אצטלה של קדושה.
ערב.. האפלה כבר ירדה. האולם מלא עד אפס מקום. כאילו כל אנשי העיר בקהל. אבא וסבא של שמעון כאן. גם אבא של זלמן ושל מורדכי רכטמן , רוזן, צוקר ועוד הרבה אחרים.
אבות וסבים עטויי טליתות, מחבקים את ילדיהם ונכדיהם, מתפללים בדבקות לבורא עולם שיקבל את תפילותיהם.
וככל שמתעצמת התפילה ומתקרבת לקיצה, מגיעה לשיאים של התעלות וקדושה-
הולך גם הקהל ומתחזק. מזדקפים גם הנחלשים, חשים שסוף הצום מתקרב.
אני מביט למעלה, סבתא עומדת שם, עוטה צעיף לבן, מביטה עלינו מהבלקון.
סבא, עומד על הבימה, עטוף גם כן בטלית גדולה קצת מצהיבה שניחוח נעים עולה ממנה. ידו הגדולה מחבקת את כתפי. אני עומד גאה ונרגש, קרוב לחזן העוטה כולו מלבוש לבן , צפון מעל ספר התפילה - תפילת הנעילה מגיעה לסיומה .
המשך יבוא....
_________________
גבריאל גרסייה : "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם".
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
