משפחת השכול אינה יכולה כלל לשכוח, בגלל הכאב שלא מרפה, בגלל החפצים, מקומות ואירועים
שמזכירים כל העת את יקיריהם שנפלו.
אך יש יום אחד בשנה שכל העם מלוכד, מרוכז וזוכר את הנופלים: ביום הזיכרון.
בכל רחבי הארץ, עם הצפירה קמים, עומדים דום, עוצרים את הרכבים
וכחוט-השני, אצל כולם עובר נושא זיכרון הנופלים. (אין כזה דבר בעולם)
בבתי העלמין הצבאיים, נוהגים בטקס צבאי אחיד.
במיוחד מרגשים המכתבים שכתבו העולים לגרדום בעכו – בטרם תלייתם.
הם צעדו לחדר הגרדום בראש מורם, עם כבוד מלא הדר, כשהם שרים את ההמנון,
בגאווה (משום שהספיקו לשיר רק בית אחד - על קיר הגרדום מופיע רק הבית הראשון של ההמנון)
עולי הגרדום, לא זכו לראות את הקמת המדינה והגשמת חלומם.
דבר נוסף שמרגש הוא קברות הנופלים העריריים שרק שמם ומקום נפילתם מופיע על המצבות.
בבית העלמין בראש-פינה ששם אני מבקר בקביעות, אני נוכח לשמחתי (אם אפשר לומר כך)
שהאגף לאיתור משפחות הנופלים, מצליח במאמץ עיקש ובהתמדה לאורך שנים, לאתר את רוב
משפחות האלמונים.
חשוב שנהייה ראויים לכל הקורבן העצום של אין-ספור הנופלים והמשפחות השכולות וכן שנדאג
לחינוך ילדנו לערכים, לאהבת האדם והמדינה, עם ציונות טהורת לב.
חדר הגרדום - מימין שמות ההרוגים, משמאל ה"בית" הראשון מההימנון
חדר הגרדום והבור שמתחתיו
תמונות (חלק) עולי הגרדום בעכו
שר הפנים במוזיאון הגבורה בעכו
בבית העלמין הצבאי בראש פינה
b
