|
"הפועל-עכו", לאורך עשרות השנים, עברה שינויים מאד משמעותיים.
בהיותי נער צעיר, המשחק התנהל ליד גבעת נפוליאון - על מגרש ללא דשא וגדר, אך הייתה הרבה נשמה.
השחקנים היו עכואים ונלחמו על הבית. היו שחקנים מיתולוגיים – אך לא היה תקציב.
עם הזמן, אני עצמי (עם העובדים שלי) זכיתי ליישר את הגבעה, לשתול דשא, לעשות מסלעה, תעלת ניקוז מבטון
סביב למגרש ואף מגדל לצילומי טלוויזיה.
סיימתי את העבודה לפני המשחק נגד בית"ר ירושלים. הייתה התרגשות רבה וגם הייתה קופה מלאת כסף.
כל הכסף, הועבר לכספת בבניין ההסתדרות. בלילה, באו גנבים וגנבו את הכספת עם כל הכסף.
הימים חלפו, התנאים השתנו ו"הכסף" התחיל לדבר. המגרש לא היה תיקני ובכל זאת טיפסנו ועלינו לליגת-על.
כל אחד, עפ"י טעמו, יכול לאהוב או לא לאהוב את ציון וייצמן, אך אין ויכוח שבלעדיו "הפועל-עכו", לא הייתה
מגיעה לליגת-על ואף להישאר בה.
כשקבוצה מקבלת "משחק רדיוס" (רחוק מהבית) זה מטריד ומקשה. "הפועל-עכו" הייתה כל הזמן כביכול
ב"משחק רדיוס" – בנצרת, העלויות היו גבוהות והתקציב מצומצם ובכל זאת הקבוצה נשארה בליגת-על.
כל שקרה עם ציון, לא היה משכנע כלל וזה היה על גב הקבוצה, העיר והאוהדים.
מזה עשרות שנים, בארץ ובעולם הבינו שלא רק בספורט, ניהול צריך להיות מקצועי ולא פוליטי.
פוליטיקה ורוב העוסקים בה, נגועים בשיקולים זרים, באינטרסים אישיים ואגו.
לראייה, ראו מה קורה במוסדות הציבור ובעיריות ברחבי הארץ.
צריך לנתק במיידי, את הפוליטיקה והפוליטיקאים. זה הכרחי שהכל יתנהל באופן מקצועי – ספורט נטו.
"הפועל-עכו", הייתה אחד מהדברים המהנים וזה קולקל ברגל-גסה.
מי שהוכיח, לאורך זמן, שאפשרי להשאיר את "הפועל-עכו" בליגת-על – זה ציון וייצמן.
על כן, לכל מי שעכו יקרה לו, צריך לתמוך בהחזרתו של ציון – ולהשאיר את האגו בצד.
בדקה ה-90 הוזמנתי במפתיע, לישיבת אוהדים. שמחתי להיווכח שהאוהדים מתגבשים מתוך אכפתיות
ואני מאמין שביחד ובנחישות אפשר להציל את "הפועל-עכו". צריך לתמוך בשחקנים בהתלהבות ולהיות חיוביים.
בהזדמנות זו, כדאי לרסן את המעטים שמגדפים ומביישים אותנו.
שיהיה לנו בהצלחה בשינוי המיוחל.
|
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
