 |
| עכונט כדרך חיים |
הצטרף: 21 מרץ 2005, 18:07
הודעות: 5398
|
אחיי הערבים הפלשתינאים היקרים.
המלחמה עם ישראל הסתיימה. הפסדתם. היכנעו ונהלו משא-ומתן כדי להבטיח את עתיד ילדיכם. אנו אחיכם הערבים יכולים לומר כי עמדנו לצידכם. אבל החכמים מקרבכם, כמו רובנו, יודעים כי אנחנו ממשיכים הלאה, הרחק מהרעיון המעייף והמיושן של "המאבק הנצחי" עם ישראל.
חברים יקרים, אתם ומנהיגיכם בזבזתם שלושה דורות שניסו להילחם עבור פלשתין. אבל האמת היא שפלשתין של 1948 היתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה מזו שיכולה היתה להיות לכם ב1967-, שגם היא מצידה היתה גדולה הרבה יותר ממה שתצטרכו עתה להסתפק בו, או אולי בעוד עשר שנים. מאבק פירושו פחות אדמה ויותר סבל ובדידות קשה. ברגע זה, אחים, תהיו ברי-מזל אם תצליחו להבטיח לעצמכם מדינה קטנה ברצועת עזה שבה כולכם מצטופפים וחלק של הגדה המערבית של ירדן. זה לא הולך להיות יותר טוב. הזמן הולך ואוזל אפילו לאותם חלקי ארץ.
ולכן, אחיי הנה כמה עצות, נתונים ועובדות. בראיונות בטלביזיה אתם מנופפים במפתחות לבתים ביפו, חיפה, תל אביב או מערב ירושלים, שאינם קיימים או שגרים בהם ישראלים, שאין להם שום כוונה לעזבם.
אתם יורים ברובים ישנים בטנקים ישראלים חדישים ובמטוסי קרב מתוצרת ארה"ב. הרובים שלכם אינם יכולים לגרום שום נזק ממשי לישראל, אך מביאים עליכם את זעמו של הצבא הכל-יכול של ישראל. אתם יורים רקטות קסאם מגוחכות, שגורמות הרס מועט ומשלים את עצמכם לחשוב כי זו מלחמת שחרור.
הממשלה שלכם, המוסדות החברתיים שלכם, בתי הספר שלכם והכלכלה שלכם הרוסים. בני הדור הצעיר שלכם גדלים כנבערים מדעת, לוקים במחלות ונוטים לפולחני מות והתאבדות.
למעשה אתם חיים על נדיבות ליבם של זרים, כולל ארה"ב והאו"ם. כל יום הפקידים שלכם מתחננים עבורכם ללחם. הם תלויים במשאיות אספקה שנושאות מזון ותרופות לרצועת עזה והגדה המערבית. וכל זאת בשעה שממשלת חמאס הפונדמנטליסטית המוסלמית הפושעת שלכם ממשיכה לתדלק את להבות המלחמה שהיא אינה יכולה להילחם, או שאין לה שום סיכוי לנצח בה.
במלים אחרות, אחים, אתם זרוקים לבדכם בנופים חרוכים שהולכים ומצטמקים מיום ליום. איזה מין מאבק זה? האם הוא ראוי להתנהל? וחשוב עוד יותר, איזה עתיד אומלל צופן בחובו המאבק שלכם עבור ילדיכם. ילדיכם הם דור רביעי או חמישי שאין להם שום דבר.
לעומתכם, אנו האחים הערבים שלכם הלכנו קדימה. אלה מאתנו שיש להם את כספי הנפט, עסוקים בצבירת עושר ובניית בתים, בפיתוח של מותרות, בבניית אוניברסיטאות מן המתקדמות בעולם ובסלילת אוטוסטרדות וגשרים.
אלה מאתנו שיש לנו גבול משותף עם ישראל, כמו מצרים או ירדן, חתמנו על הסכם שלום עימה ואיננו מתכוונים לצאת בקרוב למלחמה עבורכם. יש לומר
בכנות. אלה מאתנו הנמצאים הרחק מישראל, במקומות כמו צפון אפריקה או עיראק, לא איכפת לנו על מה שקורה לכם.
רק סוריה ממשיכה להזין את הפנטזיות שלכם, שיום אחד היא תצטרף אליכם בשחרור פלשתין, אפילו שחלק נכבד משטחה, כל רמת הגולן, נלקח על ידי ישראל ב1967- וסופח אליה. חברים נכבדים, סוריה תשמח להילחם עד הפלשתינאי האחרון.
לפני שנתקעתם עם החבר'ה מחמאס, מנהיג אחר שלכם, יאסר ערפאת השקרן והתחמן, מכר אתכם תמורת דברים לא תקינים גדולה ומיליונים שנגנבו על ידי קרוביו, בשעה שילדיכם שיחקו בביוב של עזה.
המלחמה הזו הסתיימה, מדוע שלא תניחו לעתיד חדש להתחיל.
זה לא מכתב שחיברתי. הוא לא נכתב על ידי ישראל או יהודי.
על חתום
יוסוף איברהים,
יוסוף איברהים היה במשך רבע מאה, הכתב במזרח התיכון של ה"ניו יורק טיימס" ועורך לענייני אנרגיה ב"וול סטריט ג'ורנל". הוא כיום עיתונאי עצמאי, הפועל בניו-יורק ובדובאי, שבאיחוד האמירויות הערביות.
המכתב חובר ב-2006 על רקע המשך הירי על הנגב למרות ההתנתקות. דומני שהוא המכתב (מאמר) היה בבחינת ראיית הנולד ורלבנטי היום עוד יותר. http://cafe.themarker.com/view.php?t=835530
|
|
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
או ההפך
