גם , שימי אביגד , ממעריב בביקורת :
עממיות: לא מצחיק, לא אותנטי ומביך עד כדי טלנובלה
הקומדיה החדשה של נאור ציון שאמורה היתה לפוצץ לנו את האמת בפנים ועל הדרך גם לשעשע, שוברת שיאים של מופרכות. דמויות פלקט שנוצרו מתוך התנשאות מבוהלת לא יכולות להחזיק סדרת טלוויזיה
עממיות,נאור ציון רננה, האשכנזיה מהמשרד, מנסה להבהיל את שונטל כדי שהיא תצעק "סמאללה" ותחשוף את היותה פרחה במסווה. בתגובה, מכנסת שונטל את מועצת חברותיה – הערסיות מעכו, וביחד הן מתכננות איך להתמודד עם הצרה החדשה.
איפה שודר דבר כזה? ובכן, מסתבר שאתמול בערוץ 2. התירוץ המלא הוא סדרה שנבנתה כספין אוף על דמותה של שונטל, שהבליחה מספר פעמים בתוכנית "החברים של נאור". ההבלחות הרגעיות הפכו לסדרה שלמה: "עממיות", במלעיל (כי ככה עממיים אומרים, כנראה).
בואו נודה בזה, קצר אבל כואב: זה לא מצחיק, לא אותנטי ואפילו לא חינני בדרכו. מה זה כן? מעושה, מתאמץ עד כדי חנק ומביך עד כדי טלנובלה. בעצב רב נצפים כאן מיטב שחקנינו כשהם שוברים שיניים וראש, עושים ניסיונות נואשים שנאמין לדיאלוגים התלושים ששמו בפיהם. בהחלט, תמונות קשות.
אבל מה שעצוב עוד יותר הוא שכגודל הציפיות גודל האכזבה. למה ציפיות? כי בטלוויזיה הישראלית, שלא נותרה בה פרה קדושה אחת, "ערסיות" עדתית היא עדיין סמטה חשוכה שעוקפים באלגנטיות, נזהרים לא להיפגש בשד העדתי המאיים. והנה, משום מקום הגיחה "עממיות" לבמה, ובמסווה של צחוקים האירה את הסמטה האפלה באור זרקורים. "קבלו סדרה על הערסיות מעכו שעושות שכונה בתל אביב", סיפרו לנו הפרומואים במילים אחרות.
ולמה אכזבה? כי דווקא סדרה שהעזה לשים את הפיל הלבן שנקרא "ערסיות" על השולחן, שנראה שהיא הולכת לפוצץ לנו את האמת בפנים, דווקא היא שוברת שיאים של מופרכות. במקום רגעים קומיים משובחים של עולמות בלתי אפשריים שנפגשים, קיבלנו חצי שעה של דיאלוגים עלובים ("את לא מבינה, הקללות זה בא לנו מהאינסטינקט").
למה זה קרה? כי ערסיוּת, שובבה שכמותה, היא בכלל לא תכונת אופי. "ערס" ו"פרחה", סליחה עפרה חזה, הם תמיד האחר. גם הערסים לא חושבים שהם ערסים. כמו כל סטריאוטיפ אחר, "ערסיות" לא מתארת מישהו, אלא מכניסה אותו לסכמה צפויה, מרגיעה ומוכרת. התנשאות קטנה בלב עוד לא הזיקה לאף אחד.
אבל מה שעוזר לעבור את היום בשלום, ממש לא יכול להפוך לסדרה. ה"עממיות" - מנהלות החשבונות שמאמצות בחום את מעמד פרחות המחמד במשרד האשכנזי, הן דמויות פלקט שנבראו במוחם הקודח של יוצריהן. הרגעים שבהן ברור לנו את מי הן אמורות לייצג הם רגעים של התנשאות מבוהלת, שאין בה שום דבר מעורר אמפתיה, הזדהות או אמינות. ובלי הזדהות, יודע כל קומיקאי, אין צחוק. אם קרה הבלתי ייאמן ומישהו מצא את עצמו צוחק מהדמויות נטולות העומק האלו, הוא מעיד בעיקר על ריקנות מהדהדת בתוכו. אולי כבר עדיף להיות ערס. או פרחה. http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/545 ... 47&cat=307
[b]גם , שימי אביגד , ממעריב בביקורת :
[size=150]עממיות: לא מצחיק, לא אותנטי ומביך עד כדי טלנובלה[/size]
הקומדיה החדשה של נאור ציון שאמורה היתה לפוצץ לנו את האמת בפנים ועל הדרך גם לשעשע, שוברת שיאים של מופרכות. דמויות פלקט שנוצרו מתוך התנשאות מבוהלת לא יכולות להחזיק סדרת טלוויזיה
עממיות,נאור ציון רננה, האשכנזיה מהמשרד, מנסה להבהיל את שונטל כדי שהיא תצעק "סמאללה" ותחשוף את היותה פרחה במסווה. בתגובה, מכנסת שונטל את מועצת חברותיה – הערסיות מעכו, וביחד הן מתכננות איך להתמודד עם הצרה החדשה.
איפה שודר דבר כזה? ובכן, מסתבר שאתמול בערוץ 2. התירוץ המלא הוא סדרה שנבנתה כספין אוף על דמותה של שונטל, שהבליחה מספר פעמים בתוכנית "החברים של נאור". ההבלחות הרגעיות הפכו לסדרה שלמה: "עממיות", במלעיל (כי ככה עממיים אומרים, כנראה).
בואו נודה בזה, קצר אבל כואב: זה לא מצחיק, לא אותנטי ואפילו לא חינני בדרכו. מה זה כן? מעושה, מתאמץ עד כדי חנק ומביך עד כדי טלנובלה. בעצב רב נצפים כאן מיטב שחקנינו כשהם שוברים שיניים וראש, עושים ניסיונות נואשים שנאמין לדיאלוגים התלושים ששמו בפיהם. בהחלט, תמונות קשות.
אבל מה שעצוב עוד יותר הוא שכגודל הציפיות גודל האכזבה. למה ציפיות? כי בטלוויזיה הישראלית, שלא נותרה בה פרה קדושה אחת, "ערסיות" עדתית היא עדיין סמטה חשוכה שעוקפים באלגנטיות, נזהרים לא להיפגש בשד העדתי המאיים. והנה, משום מקום הגיחה "עממיות" לבמה, ובמסווה של צחוקים האירה את הסמטה האפלה באור זרקורים. "קבלו סדרה על הערסיות מעכו שעושות שכונה בתל אביב", סיפרו לנו הפרומואים במילים אחרות.
ולמה אכזבה? כי דווקא סדרה שהעזה לשים את הפיל הלבן שנקרא "ערסיות" על השולחן, שנראה שהיא הולכת לפוצץ לנו את האמת בפנים, דווקא היא שוברת שיאים של מופרכות. במקום רגעים קומיים משובחים של עולמות בלתי אפשריים שנפגשים, קיבלנו חצי שעה של דיאלוגים עלובים ("את לא מבינה, הקללות זה בא לנו מהאינסטינקט").
למה זה קרה? כי ערסיוּת, שובבה שכמותה, היא בכלל לא תכונת אופי. "ערס" ו"פרחה", סליחה עפרה חזה, הם תמיד האחר. גם הערסים לא חושבים שהם ערסים. כמו כל סטריאוטיפ אחר, "ערסיות" לא מתארת מישהו, אלא מכניסה אותו לסכמה צפויה, מרגיעה ומוכרת. התנשאות קטנה בלב עוד לא הזיקה לאף אחד.
אבל מה שעוזר לעבור את היום בשלום, ממש לא יכול להפוך לסדרה. ה"עממיות" - מנהלות החשבונות שמאמצות בחום את מעמד פרחות המחמד במשרד האשכנזי, הן דמויות פלקט שנבראו במוחם הקודח של יוצריהן. הרגעים שבהן ברור לנו את מי הן אמורות לייצג הם רגעים של התנשאות מבוהלת, שאין בה שום דבר מעורר אמפתיה, הזדהות או אמינות. ובלי הזדהות, יודע כל קומיקאי, אין צחוק. אם קרה הבלתי ייאמן ומישהו מצא את עצמו צוחק מהדמויות נטולות העומק האלו, הוא מעיד בעיקר על ריקנות מהדהדת בתוכו. אולי כבר עדיף להיות ערס. או פרחה. [/b]
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/545/109.html?hp=47&cat=307
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
