|
|
תרז , שחטפה את מטוס סבנה , מתגעגעת לעכו תרז הלסה
היתה רק בת 18 כשעזבה את הבית בעכו והצטרפה לפעולה של הפת"ח – חטיפת מטוס נוסעים
שעשה את דרכו לישראל . בגיל 52 היא מתגעגעת
לעכו " לכל דבר. לבית שלנו בעכו. לים. גרנו ליד אבו כריסטו.
אני מאוד מתגעגעת לדגים במסעדה, בבית. פעם אחי הביא לי דגים מעכו, אמרתי לילדים:
"'הדג של עכו זה לא כמו כאן " בעמאן . ג'קי חוגי, עמאן החיילים שלכם טיפשים", מסננת תרז הלסה, מנצלת רגע אחד שאיש בבית החולים הלסה, 52, הכירה על בשרה את הדינמיקה הזו,
ההופכת ילד תמים שבגופו ניטעה צלקת למנהיג ולפעמים לפצצה מהלכת. לפני 34 שנה היא
ראתה איך חיילי צה"ל בג' נין משפילים אזרחים פלשתינים. היא חזרה זועמת
הביתה והחליטה לא להבליג. בתום כמה ימים יצאה ללבנון והצטרפה לפת"ח. חצי
שנה אחר כך חזרה לארץ כחלק מהחוליה שחטפה ב-72' את הבואינג
של חברת התעופה הבלגית "סבנה" והנחיתה אותו בלוד. במבצע החילוץ של
צה"ל שוחררו כל הנוסעים ואנשי הצוות, למעט הנוסעת מרי הולצברג
ז"ל, בת 22 מקיבוץ לוחמי הגטאות. תיאורים של החילוץ, שפורסמו אצלנו במשך
השנים, היללו את המבצע והציגו את האירוע כניצחון צה"ל. לפלשתינים יש גרסה
משלהם. גם הם אומרים שניצחו. "המשימה הושלמה", אומרת הלסה ממרחק השנים, "מאותו רגע כל העולם החל להבין סוף סוף מה זה אש"ף". "אני יודעת, והם עשו מעצמם גיבורים. אבל הם לא כאלה באמת. אנחנו, בטעויות שלנו, עשינו אותם גדולים כאלה. אין חכם אלא במקום שבו יש טיפש". פתאום "ערבי מלוכלך" תרז הלסה היתה
בנערותה אנטיתזה ללוחמת פלשתינית. היא גדלה לחוף הים של עכו לצדם של יהודים, בת
למשפחה נוצרית מכובדת. אביה אסחאק היה מורה מהעיר כרך
(קיר מואב) שבירדן, שהגיע ב-46' לפלשתינה בחיפושיו אחר עבודה. כאן מצא את נדיה חנא מנצרת, בתו של מנהל בית
הספר בכפר ראמה, ונשא אותה לאישה. לשניים נולדו ארבע
בנות ושלושה בנים. השלישית בילדים היתה תרז. היא זוכרת ילדות מאושרת. "חיינו מאוד קרוב
ליהודים. היו לי חברות יהודיות. זה היה בית חם מאוד, בלי אווירה לאומנית
בכלל". "השפלה. מה שאותו גבר הרגיש. לא הבנתי למה הם עשו את זה. הרי יש לכם שונאים בכל העולם, למה אתם רוצים עוד להשניא את עצמכם?". הלסה ביקרה גם ברמאללה ובשכם וחזרה עם חוויות מטלטלות. "אמרתי לעצמי,'אוי ואבוי, אם ככה הם עושים היום, מה יעשו מחר?'. יום אחד הלכתי לג' נין, ראיתי שני צעירים עם הפנים שלהם לקיר, הידיים למעלה, והחיילים אומרים להם להרים רגל. החייל ראה אותי ואמר:'לא להתקרב!'. שאלתי בעברית:'למה?'. הוא שאל מאיפה אני ואם אני ערבייה. אמרתי לו שאני מחיפה, שאני לא מבינה את השאלה, ושאלתי אותו למה הוא עושה להם ככה. הוא ענה:'כדי להשפיל אותם'. אמרתי לו:'כן, אני ערבייה'. ומאותו רגע החלטתי שאני חייבת לעשות משהו". למעשה תרז הלסה מעולם לא גויסה לפת"ח בצורה מסודרת. מפעיליה לא תיכננו את הפעולה בצורה מדוקדקת מדי. היא יצאה למבצע אחרי אימון בן שבועיים בלבד בהפעלת נשק וחומרי נפץ ובלא היכרות ממשית עם חבריה למשימה. ב-22 בנובמבר 71', כמה ימים אחרי המפגש האומלל בג'נין, יצאה הצעירה בת ה-18 ללימודיה בבית החולים האנגלי לאחיות בנצרת ולא חזרה הביתה. לא נפרדה מהוריה ולא מאף חבר קרוב. לא היתה לה תוכנית מסודרת, רק רצון לעשות משהו וגיבוי מחברתה ללימודים, מיילדת בבית החולים האנגלי. החברה, תושבת כפר מוקייבלה ליד עפולה, הביאה איתה צעיר נוסף בן הכפר. השלושה יצאו חדורי כוונות לכיוון מטולה וחצו בקלות את הגבול, שהיה מסומן בגדר תיל פשוטה. על ההורים, היא אומרת, לא חשבה באותו רגע. "מי חשב על אהבה בכלל. מי הסתכל על גבר באותה תקופה. לבנות אז היה שכל של ילדות. נערות בגילי שהתחתנו לא חשבו בכלל מה מחכה להן מחר". הלסה וחבריה נכנסו לשטח לבנון וחיפשו את הדרך לאנשי הפת"ח. שלושה ימים הלכו בקור, עד שמצאו קבוצה של אנשי הארגון שחלפו במכונית נוסעת. "אמרנו להם,'באנו מישראל, אנחנו פדאינים'. הם אמרו,'תעלו למכונית', וכיוונו אלינו נשק. אמרתי להם,' כאן נשק ושם נשק?'. ענו לי:' כן,נשק בכל מקום'". השלושה נלקחו לביירות ושם נפגשו עם קצין בארגון שכינויו "אבו מוחמד". עד היום לא יודעת הלסה מי היה אותו אדם וגם לאחר ששוחררה מהכלא לא הצליחה להתחקות אחר עקבותיו. אנשיו של אבו מוחמד חקרו את השלושה לעומק מחשש שהם סוכנים כפולים. אחר כך הם הופרדו ולא נפגשו עוד. לעשות פעולה ולחזור "אמרתי לאבו מוחמד
מה אני רוצה. לעשות פעולה ולחזור. לא באתי להתארח ולטייל. רציתי משהו נגד
חיילים. כעסתי מאוד עליהם. הוא אמר לי, 'את קטנה, אולי נחכה קצת?'. אמרתי לו:
'אם הייתי רוצה לחכות הייתי מחכה שם'". "כי רציתי לעשות פעולה". אבל את הולכת למות. "היו רבים כמוני שמתו על כלום, בגלל חייל שירה. אמרתי לעצמי, 'אמות, אבל לפחות אעשה משהו'". חושבים רק על עצמכם בינתיים בבית המשפחה בעכו לא ידעו דבר.
"רק ביום שהמטוס נחת בלוד באו ואמרו לנו. זו היתה
הפתעה ענקית. קיבלנו שוק", סיפרה השבוע ראודה,
אחותה של תרז. "כל הזמן הזה שהיא נעלמה חשבנו
שמישהו חטף אותה, שעשו לה משהו. אני זוכרת שפחדתי ללכת ברחוב, אולי מישהו זומם
לקחת אותי כמו שלקח את אחותי. דאגנו, האם היא רעבה, מענים אותה, אם קר לה. הגשנו
תלונה במשטרה, אבל שום דבר לא יצא מזה". "כן, אבל לא אנחנו המצאנו את הטרור. הכיבוש המציא אותו. גם כיבוש הוא טרור". "העולם לא תפש את זה כך. לא ראו בזה פעולת טרור. שאלו מיד ,'מי אלה, למה הם חטפו את המטוס'. זו היתה החטיפה היחידה שהצליחה להנחית מטוס בישראל, אצלם בתוך השטח, עם כל הביטחון שלהם". "היו חיילים על המטוס. חוץ מזה, בישראל, כל גבר היה אז חייל". "יש כיבוש. ישראל הורגת משמאל, מימין ומקדימה. כל מה שנמצא תחת הידיים שלה. לכם כואב כשישראלי נהרג ולנו לא כואב כשאזרחים שלנו נהרגים? אני לא תומכת ברצח, אבל אם אני רואה חייל שרוצח אזרח, אני מוכנה לרצוח את החייל. אתה שואל על פיצוץ אוטובוס. זה שעשה את הפיצוץ, אחרי שראה את אבא שלו מת לידו והבית שלו נהרס והאח שלו בבית הסוהר, מה נשאר לו? למה היהודים לא חושבים כמה רע הם עושים לפלשתינים? למה אתם חושבים רק על עצמכם?". תירגעו, לא יקרה
לכם כלום טיסה 571 של חברת התעופה הבלגית המריאה
מבריסל ביום שני, 8 במאי .'72 בבואינג 707 ישבו
שני זוגות החוטפים, רחוקים זה מזה. המטוס נחת בווינה, העלה נוסעים והוריד אחרים,
תידלק והמריא לשדה התעופה לוד, אז עוד לא על שם בןגוריון.
היו עליו 99 נוסעים, רובם יהודים וישראלים, ועוד עשרה אנשי צוות. החוטפים נשאו
שני אקדחים, שני רימונים ושתי חגורות נפץ במשקל שני קילו וחצי כל אחת, שהוסתרו
על גופן של הנשים. הלסה מחייכת במבוכה ולוקחת שאיפה מהסיגריה. "אני רציתי. השאר לא. רציתי שהפעולה תצליח במאה אחוז, שהעצורים ייצאו מהכלא. אבל ידעתי יותר מכולם שישראל לא תעשה את זה. אמרתי לעצמי, 'איך נכריח את הממשלה לעשות מה שאנחנו רוצים? נפוצץ פעם אחת וכולם ילמדו.' הודיתי בזה אפילו בבית המשפט." "לא. אולי זה לטובה." מפקד החוליה, עלי טהא, התרומם מכיסאו, נכנס לתאו של הקברניט רג'ינאלד לוי והודיע לו כי המטוס חטוף על ידי אש"ף. אחר כך נטל את הרמקול והודיע קצרות לנוסעים באנגלית. "הוא קרא לי אליו ואמר: 'דברי עם הנוסעים ועם מגדל הפיקוח בישראל. תגידי להם שאנחנו אש"ף ושחטפנו את המטוס."' הלסה לקחה את המיקרופון והודיעה לנוסעים בעברית על החטיפה. "אמרתי להם, 'תירגעו, לא יקרה לכם שום דבר. אנחנו אש"ף, חטפנו את המטוס כדי שכל העולם ישמע את צעקת העם הפלשתיני, שישראל כבשה לו את האדמה ולקחה לו את הזהות. לעם הזה יש זכות, כמו כל אחד, לחיות על האדמה בכבוד. אנחנו רוצים לשחרר את האחים שלנו בבית הסוהר, שרבים מהם מתו בכלא, והחוקרים שלכם מתנהגים כלפיהם באלימות.' בסוף אמרתי, 'אני מקווה שהכל יהיה בסדר, ותודה."' "פחדו. התחילו צעקות. כולם צעקו. הנוסעים והחוטפים. אתה לא יודע מה לעשות, אז גם אתה מתחיל לצעוק. אמרתי לזכריא, 'קח ממני מה שיש לי, אני עם הנוסעים.' נתתי לו את האקדח והלכתי להרגיע את הנוסעים." החוטפים הניחו את שתי חגורות הנפץ על רצפת המטוס, מקדימה ומאחור. ארבעת הנפצים להפעלת החגורות נשמרו בחזייה של הלסה. שניים מהם היא נתנה לשותפתה רימה טאנוס. רימה החזיקה בידה גם רימון. מפקד החוליה היה חמוש באקדחו. זכריא היה חמוש ברימון השני ובאקדח של תרז. כשלוש שעות אחרי החטיפה נחת המטוס בלוד. "במגדל הפיקוח אמרו לנו, 'חכו קצת באוויר עד שניתן לכם אישור לרדת.' אמרנו להם, 'אנחנו לא מקבלים מכם הוראות,' ונחתנו מיד," נזכרת הלסה. מרגע הנחיתה, בשעת לילה של ה8- במאי, ועד שהנוסעים חולצו במבצע של סיירת מטכ"ל, חלפו 27 שעות. כל הזמן הזה נוהל משא ומתן בין מפקד החוליה, עלי טהא, לצוות המשא ומתן של צה"ל ושל משרד הביטחון. זכריא מונה לתצפת החוצה ולבחון תנועות חשודות.הלסה הפכה עד מהרה למש"קית הת"ש של הנוסעים. היחסים המוזרים הללו עלו גם במשפט וניכרו היטב בכיסוי העיתונאי מהתקופה. היא זוכרת שניהלה שיחות עם רבים מהחטופים, שבהן סיפרה להם את סיפורה המלא ומהיכן באה. בזיכרונה המעומעם היו גם כמה רגעים של הומור וצחוק. "אמרתי להם, 'אני לא אבגוד באף אחד מכם. אם נמות, נמות כולנו. לא יקרה מצב שאחד בלבד יילך.' זקנה אחת אמרה לי, 'אם יבוא הזמן ואתם תפוצצו את המטוס, תגידי לנו לפני כן.'? התקרבתי אליה ואמרתי, 'אני אגיד לך משהו, אבל אל תגלי. אני לא הולכת לפוצץ פה אף אחד."' נחמדה נחמדה, אבל מחבלת כלפי נוסעת אחת בלבד פיתחה הלסה אנטגוניזם. "היא היתה
בלתי נסבלת. כל הזמן החזיקה ביד ראי וסידרה את השיער שלה. לידה ישבה אישה זקנה.
אמרתי לה, 'במקום שתחזיקי את הראי ותסתכלי על עצמך שימי לב לזקנה שלידך.' היא לא התייחסה אליה בכלל." "אמא טובה ורעה. לא רק אני הערתי לה, גם נוסעים. במשפט שלי אחד הנוסעים אמר שהייתי מאוד נחמדה. הבאתי להם שמיכות, הצעתי להם לישון. התובע קם ואמר: 'נחמדה נחמדה, אבל מחבלת. ריבונו של עולם, על מה אתם מדברים.'? העד הסתכל עליו ואמר, 'אבל היא היתה נחמדה.' אחד העדים אמר שהייתי אטרקטיבית. "הייתי מאוד טובה עם הנוסעים, אבל גם נאמנה למה שאני חושבת. היה במטוס נוסע חולה סוכרת. הוא ביקש ממני זריקה. אמרתי לעלי, 'צריך לבקש זריקה לחולה.' הוא ענה, 'אם הוא ימות, ימות.' אמרתי לו, 'הוא חולה, אנחנו צריכים זריקה, תבקש זריקה עכשיו.'! הוא ענה לי, 'אבל את רוצה לפוצץ את המטוס.' אמרתי, 'לפוצץ זה דבר אחד ולטפל בחולה זה דבר שני.' עלי ביקש את הזריקה והצלב האדום הביא אותה. החולה אמר לי, 'את הצלת את החיים שלי, עכשיו אתם הולכים לפוצץ את המטוס.'? אמרתי לו, 'הם לא רוצים לפוצץ. זו אני שרוצה לפוצץ.' הוא שאל אותי',אז למה הצלת אותי.'?אמרתי לו',אנושיות ונאמנות לדעה שלך זה שני דברים שונים. אם נמות, אז כולנו נמות יחד, אבל אני לא מוכנה שאחד ימות לבד.' הוא אמר לי, 'תוכך טוב, אבל מי הרעיל אותך.'? אמרתי לו, 'החיילים."' כל שעות המשא ומתן המשיך מנוע המטוס לפעול, לכאורה כדי לאפשר הזרמת אוויר צונן לתוכו. בפועל, בדרך זו נשרפו שאריות הדלק האחרונות. "לא ידענו שאפשר להפעיל את המיזוג גם בלי המנוע," היא אומרת. הכנף הימנית נחרכה ומערכות הפיקוד הטמונות בה ניזוקו. בכך הושבת המטוס ונמנעה המראתו. במהלך המשא ומתן התערבו בפרשה ממשלות בלגיה וצרפת, שהפעילו לחץ כבד על הנהגת אש"ף. הלסה נזכרת במעומעם כי טהא עמד בקשר עם מפקדת אש"ף בקהיר וזו הורתה לו שלא לפוצץ את המטוס. שתי עובדות אלה, בנוסף להתקרבות שחלה בין החוטפים לקורבנותיהם, העלו את הסיכויים שהמבצע יסתיים בשלום. לא נכנעת בקלות במקביל, תכננה סיירת מטכ"ל את מבצע
הפריצה למטוס ואף פעלה בסביבותיו בשטחים מתים שמהם לא ניתן לראות את המתרחש.
נציג הצלב האדום נכנס למטוס כמה פעמים במהלך המשא ומתן. "הוא החל להסתכל
איפה כל אחד מאיתנו עומד, מה יש לו ביד, כמה אנחנו, איזה חומר נפץ יש לנו, כמה
אקדחים וכמה רימונים. אמרתי לו, 'תגיד לי, מה העבודה שלך פה? התפקיד שלך רק
להסתכל על האנשים. מה זה השאלות האלה.'? הוא ענה, 'אני עם הישראלים כמו שאיתכם, אני
יושב על הגדר.' אמרתי לו,
'אתה לא איתנו, אתה בוגד בנו.' מי הוא בכלל, משה דיין."? תרז נזכרת כי בתוך שניות הוצף המטוס עשרות חיילים "שירו כמו משוגעים." הם ירו לכל מקום וכל הזמן, "כמו במלחמה," היא אומרת ומדמה בידיה ירי רחב מסלול. "איך הם ירו! טו טו טו טו טו. למעלה, למטה, על הכיסאות." "אף אחד לא רדף אחרי אף אחד. הם עצמם לא ידעו על מי הם ירו. הם לא רדפו אחרי, רק ירו בלי הבחנה. לקח להם זמן להבין שאני החוטפת, והנוסעים בשלב הזה לא אמרו להם, כי הם היו עם הראש למטה. אני היחידה שזזה במטוס. רק כשהם ראו את האקדח ביד שלי הם ידעו שאני מהחוטפים ואז התחילו לירות עלי. ככה התקדמתי לאט לסוף המטוס. גם אני יריתי, אבל לא חושבת שפגעתי במישהו. קיבלתי כדור ביד ימין, העברתי את האקדח ליד השנייה ואז קיבלתי עוד כדור ששרט לי את הלחי השמאלית. אחרי שנייה הגיע כדור שלישי ונכנס לי לכתף השמאלית. ירו עלי יותר מעשרה כדורים, אבל רק שלושה פגעו." הלסה אומרת שהיא היתה יכולה לעשות את זה אחרת. אולי לא באמת רצתה לפוצץ את המנגנון. "לו הייתי רוצה יכולתי להצליח בזה. הייתי לוקחת נוסע שיהיה מגן אנושי ומתקדמת איתו." לאחר שנפצעה החלה לאבד דם ולהיטשטש. "אני לא נכנעת בקלות, אבל ידעתי שהם ישתלטו עלי. רצתי החוצה לעבר הכנף. שם אחד מהם תפס אותי." הרגע הזה, שהונצח על ידי צלם של דובר צה"ל, הוא התמונה המפורסמת ביותר של שחרור מטוס סבנה. תרז הלסה, שותתת דם,רצה על הכנף ואחד מחיילי הכוח המחלץ שרדף אחריה לוכד אותה בידה. "ברגע הזה בדיוק תפסו אותי. שמו אותי על אלונקה, הייתי פצועה והדם זרם מהכתף. בא לשם חייל, עמד מעלי ונתן חזק את הכידון שלו בכתף שלי. כל הזמן הזה הנפצים היו אצלי בתוך החזייה.רק באמבולנס הרופא שטיפל בי ראה אותם." תרז מציצה בתמונה ואומרת: "בוא, אני אראה לך משהו. אצלכם כתבו שנתניהו תפס אותי במטוס ושהייתי עם פאה. איזה שטויות. תסתכל על התמונה. זה נתניהו? יש לי פאה? בעצם מהכדורים שלנו לא מת אף אחד. מרי נהרגה מהכדורים של החיילים. ראיתי הרבה אנשים שוכבים והיה הרבה דם. אני חושבת שנהרגו יותר מכפי שדיווחו. ראיתי חיילים שירד להם דם מהאוזניים, מהפה ומהאף. אני חושבת שלא סיפרו באמת כמה אנשים נהרגו שם. תמונות שהוציאו בעיתונים מאז לא מראות כלום מתוך המטוס." 220
שנה? איזה מטומטמים הלסה אושפזה בבית החולים שיבא, החלימה
והמתינה למשפט. מיטתה הפכה מקור עלייה לרגל לבכירי הגנרלים של ממשלת גולדה מאיר.
שר הביטחון משה דיין, אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי
ויושב ראש תנועת חירות דאז, עזר ויצמן, הגיעו וניהלו
איתה שיחה קצרה. "גנדי היה מאוד רע איתי," היא נזכרת, "הוא אמר
לי, 'למה חטפת את המטוס, את רוצה לשחרר את פלשתין.'? אמרתי, 'כן.' הוא ענה: 'את ופלשתין בתחת שלי.' אמרתי לו, 'אתה בצה"ל.'? הוא ענה שכן. אמרתי לו, 'בגלל זה אתה מדבר
מלוכלך.' הוא הרים את היד והתכוון
להרביץ לי. בדיוק נכנס הרופא, אמר לו, 'קח אותה החוצה, תרביץ לה ותחזיר אותה. אל
תרביץ לה לידנו."' אמא סלבריטי טאנוס שוחררה לאחר שבע שנים בעסקת שבויים שבמסגרתה שוחרר חייל צה"ל,
אברהם עמרם. הלסה ריצתה עוד ארבע שנים בנווה תרצה ושוחררה
ב23- בנובמבר '83 במסגרת עסקה לשחרור שישה משבויי צה"ל
ממלחמת לבנון. טאנוס חזרה לירדן, הקימה משפחה ומתה
ממחלה לפני כשלוש שנים. גם הלסה השתקעה בירדן, ארץ
מוצאו של אביה. שנתיים וחצי אחרי שחרורה מהכלא, בגיל ,32 נישאה לבן דודה, המהנדס חלמי
הלסה. אביה מת בישראל שנה אחרי נישואיה. היא לא
הורשתה להגיע ללווייתו. תרז ובעלה נהנים גם מקצבה
צנועה של הפת"ח, גמול על חלקה במאמץ המלחמתי. באחרונה החלה להשתעשע ברעיון
הקמתה של עמותה שתדאג לפצועי אינתיפאדה המגיעים לטיפול בירדן. עם בעלה היא מגדלת
את שלושת ילדיהם: סלמאן ,(18) הקרוי על שם סבה, אסחאק
(17) שנקרא על שם
אביה, ונדיה (14) הקרויה על שם אמה בת ה72- המתגוררת בחיפה. שלושת הילדים מכירים היטב את
אירוע החטיפה ומודעים לכך שהם גדלים בצלה של אמא סלבריטי. "אני גאה בעצמי, כן. על כל דבר שעשיתי בחיים. אני לא חיה בהרגשה שעשיתי טעות." "לא חושבים על זה. אפשר להגיד שגם לך הלכו שנים לאיבוד, כי אולי אתה לא עובד במקום המתאים לך ואולי לא התחלת ללמוד בזמן. השנים הלכו, אבל אני חיה ויש לי ילדים ובעל טוב ואני שמחה". |
|