|
יום עיון בהגותו של הרמח"ל , ר' משה חיים לוצאטו בבית הכנסת הרמח"ל
מעניין לדעת , בשבוע הקרוב , גם יהודים דתיים וגם חילוניים , מזכירים את הרמח"ל, ר' משה חיים לוצאטו , הראשונים מדגישים , את יום פטירתו של הרמח"ל, והאחרים מדגישים השנה את 300 שנה להולדת הרמח"ל , בכל מקרה בשבוע הקרוב יהיה מעניין .
יום פטירת הרמח"ל בבית הכנסת הרמח"ל בעיר העתיקה, יום עיון בהגותו, יתקיים ביום שני כו' אייר ,14.5.07 בבית הכנסת הרמח"ל בעיר העתיקה, במעמד כבוד הרב- הרב יוסף ישר שליט"א. ראש ישיבת "אור וישועה" ורב הטכניון– הרב אליהו זיני שליט"א. ראש ישיבת ההסדר "רוח צפונית"-הרב יוסי שטרן שליט"א.
300 שנה להולדת הרמח"ל, ר' משה חיים לוצאטו - כתבה של ריאל הירשפלד " הארץ " :
המשורר הראשון של השירה העברית החדשה: ר' משה חיים לוצאטו" - כך כותב עליו ביאליק בפרקים "לתולדות השירה העברית החדשה", ובמסה הנרגשת "הבחור מפאדובה", שכתב לרגל צאתו של "ספר המחזות" של לוצאטו, הוא כותב: "מי אשר לא מלא בנעוריו את אוזניו ואת נפשו משפת חזיונות רמח"ל ומתרועת בוקרה - הוא לא ידע מה זה קול עברי נקי וזך מימיו".
ביאליק לא שפך מלים כאלה כלאחר יד. לוצאטו לא היה בעיניו למדן מקובל שכתב את ספר המוסר הנודע ביותר בעברית "מסילת ישרים" וששלח את ידיו גם בכתיבת שירים ומחזות, אלא גאון יוצר שעיקר כוחו הוא שירה, וכל מה שיצא מתחת ידיו טבוע בחותם היצירה השירית שביסודה דיבור עברי בהיר וחדש השונה מכל מה שנשמע לפניו.
פרשת חייו של לוצאטו היא חומר לדרמה הרואית וטרגית סוחפת. הוא נולד ב-1707 בפאדובה שבצפון איטליה למשפחה אמידה שהקפידה על חינוכם המושלם, היהודי והאיטלקי, של בניה. לוצאטו למד בילדותו, בנוסף למקרא, משנה וגמרא גם איטלקית, יוונית, לטינית וצרפתית והצטיין בלימודיו. הרב יצחק חיים קנטריני (=מהחזנים), בעל "פחד יצחק" הנודע, היה מורו לשירה איטלקית ולרטוריקה ואילו ר' ישעיהו בסאן שיתף את התלמיד העילוי בהתעניינותו בקבלה ופתח לפניו את ספרייתו הגדולה.
בגיל 16 חיבר לוצאטו סונטה מסובכת העשויה עברית וארמית יחד וקינה גדולה על מות הרב קנטריני, העשויה (בחלקה) מחרוזי-הד - אותו מופת איטלקי בארוקי, האופייני דווקא לשירי אבל ומצוקה, שעתיד היה להיות מרכיב נהדר במחזהו "מגדל עוז". בגיל 17 הוא כתב ספר על לשון השירה - "לשון לימודים" - והוסיף לו כנספח מחזה שלם, "מעשה שמשון", להדגמה של כללי הרטוריקה שבספר. בגיל 20, כשהיה לוצאטו כבר רב ומורה נערץ בעצמו, כתב את "מגדל עוז" לכבוד חתונת בנו של מורו ישעיה בסאן - יצירת מופת עדינה העשויה במתכונת הפסטוראלות האיטלקיות של הרנסנס.
באותה שנה, 1727 (סיון תפ"ז), סיפר לוצאטו למורו שהתגלה לפניו בלילה מלאך "מגיד שלוח מן השמים" שהכתיב לו פרקים ארוכים של פירושי פסוקים, הלכות ודרשות שהלכו והצטרפו לספרים בעלי אלפי עמודים. השמועה על ה"מגיד" נודעה ברבים (מפי תלמיד מעריץ שלו מפולין, יקותיאל גורדון, שמצא לנכון להלשין על התופעה המופלאה) והחרידה את רבני פאדובה וונציה ואחר כך את כל רבני אשכנז. החרדה היתה מאימת השבתאות. לוצאטו הכריזמטי הזכיר לרבני דורו את הטראומה הנוראה של המשיחיות, במיוחד כשדיבר בגלוי על תחושה של הימשחות וקרבתה של הגאולה באמצעותו.
מן הרגע הזה ואילך נרדף לוצאטו על ידי רבני הדור. בתחילה, שלוש שנים אחרי התגלות ה"מגיד", הוא חויב לחתום על התחייבות שיגנוז את ספריו אצל מורו ישעיה בסאן ושלא יכתוב עוד "שום חיבור בלשון זוהר או באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים". ב-1735, כשנסע לאמסטרדם, ביקשו ממנו לחזור על התחייבותו שלא יכתוב ולא ידפיס אף ספר אלא בהסכמת הרבנים. לוצאטו סירב ואז הפכה הרדיפה לחרם.
רבני ונציה פירסמו איגרת נודדת אל כל קהילות אירופה המקטרגת על לוצאטו ש"עשה עצמו משיח בישראל, נביא גיבור ואיש מלחמה". האיגרת באה "לרדוף עד חורמה אויב זה. ספריו יישרפו כספרי מינין ואפיקורסים". בחורף אותה שנה, בפרנקפורט שבגרמניה, הוא אולץ לחתום על טופס של מעין חרם-עצמי, שלא ילמד, לא יראה שום כתב שכתב, לא יכתוב ולא יפרסם דבר.
רק משהגיעו לוצאטו ואשתו לאמסטרדם הונח לו מן הרדיפות. קהילת אמסטרדם לא התרגשה מאוד מן החרדה האשכנזית-ונציאנית והניחה לו ללמד ולהתפרנס. הוא עבד כמלטש יהלומים, לימד וכתב ספרים רבים, שהנודע בהם הוא "מסילת ישרים" (1740). שם נכתב גם המחזה הנודע ביותר שלו, "לישרים תהילה" (1743). אחרי שמונה שנים של שלווה יחסית נסעו לוצאטו, אשתו ובנו לארץ ישראל. ידוע שהגיעו בקיץ 1743 לעכו ונספו בה במגפה ב-16 במאי 1746.
לא קם עדיין אותו חכם שייקח את שפע התעודות שנותרו מחייו של לוצאטו, את מכתביו המאלפים, המזעזעים, שכמעט כולם נשמרו, את ספריו, מחזותיו ושיריו ויכתוב ביוגרפיה שלו, שתוכל למורכבותה ולעוצמתה הרגשית של פרשת החיים הזאת וגם להינף, לברק הרוחני, לתחושת היופי הנדירה באישיותו, ביחסו אל עצמו, אל חייו כולם; ליושר ולאומץ הבלתי רגילים שלו, שהובילוהו ליצור ולחשוב באותה דרך מוזרה ופלאית חרף הפאניקה שחוללו דבריו בעולמם של רבים מבני דורו.
כי התופעה שהיא לוצאטו אינה מוגדרת בקלות במושגים של "גאון" או של "משיח שקר" שטעו לראות בו ונבהלו לשווא. מי שקורא את כתביו היום יבין היטב שהיהדות - במצוקה התרבותית שנלחצה בה בדורות ההם, בתנועות החסידות וההשכלה שהחלו להרתיח את עולמה ולקרוע אותה מתוכה - לא יכלה לקבל את תחושת העצמאות הגמורה שבה הוא דיבר ויצר. הוא בפירוש ראה בעצמו משיח, שבו בגופו מתרחשת הגאולה. "אתה היית משען לשכינה בגלותה. אתה עתה תכין לה כיסא כבוד להוציאה משביה. אתה תהיה מנהל לה", הוא כתב על עצמו. בעיני עצמו הוא הזוהר השני, אחרי הראשון שהיה ר' שמעון בר יוחאי! אלא שלוצאטו ידע היטב שמובנה של המשיחיות הזאת נבדל מאוד מזאת המעשית, המסוכנת, השבתאית, ושהיא מתארת למעשה חוויה רוחנית המתרחשת בלשון, בתמונות המלים העבריות, בדיבור המפרש את הכתובים. בעצם, זוהי חוויה אמנותית שירית באופן שבו הבינו האיטלקים את החוויות האלה בדור ההוא.
קשה לתאר את עומק ההשפעה האיטלקית על יצירתו ועל יחסו של לוצאטו אל הלשון. המחזות שלו, שעשויים מחיקוי כה עמוק של יצירות מופת איטלקיות (במיוחד "הרועה הנאמן" של גואריני ו"אמינטה" של טאסו), עד שיצרו בעולם היהדות משהו נדיר ביותר - אותו צירוף איטלקי אופייני בין "אליליות" ונצרות, שהובן כצירוף שלם בין גוף ונפש, חולין וקדושה. בעקבות דנטה ו"הקומדיה האלוהית" נובעת תפיסה מיוחדת של המשורר כגניוס שברוחו ובנפשו מתרחשים מסעי הרוח בדרכה אל האלוהות. כלומר, המשורר הוא באופן עקרוני - משיח, הפועל בספירה של הרוח ובזמן של הרוח. ביאליק, עגנון וגרינברג היו חדורים, אגב, באותה תחושה עצמה.
מי שקורא את יצירתו בהקשרה האיטלקי יראה בקלות שאפילו "מסילת ישרים", הרב-מכר הגדול של הספרות היהודית, היפה בין ספרי המוסר, שהשפיע כה רבות על יוצרי הספרות העברית הקלאסיים ("לאחר הסעודה" של עגנון הוא פארודיה מרה עליו), מושפע עד לשדו משירת דנטה, ובמיוחד בסיומו המיסטי הנשגב - הקרוב לסיומו של מחזור הסונטות הדתי של דנטה, "החיים החדשים".
"מסילת ישרים" הוא יצירת מופת יהודית, אבל עוצמתה לא היתה מוחשת בלי ההישג האסתטי. לוצאטו מזג את האמנות בדתיות עד לבלי הפרד, בלי מורא. והוא האחרון בין המשוררים העבריים שלא ראה פער בין היפה לבין הדתי יהודי, שהוביל את האסתטי אל תוך הדתי והקנה לו על ידי כך את העוצמות הגורפות של האמנות.
פחדי היהדות הגואים והולכים מאז ועד היום הרחיקו אותה והבדילו אותה מן היפה, עד שהיא הלכה וזיהתה עצמה עם המכוער ורדפה את היפה. יתכן שהיום, בעקבות ביאליק ודרכו, מתחיל להיסלל שביל של חיבור בין הדתיות היהודית לבין האמנות, שיוכל לשקם את הקשר שהיה פעם ביניהן.
,
_________________
עכו_נט לכל אחד וכל אחד בעכו_נט,
שלכם, אלברט לוי , עורך עכונט Akkonet
AkkONEt- מקור ראשון לחדשות עכו
akkonet@gmail.com
קבוצת עכונט בפייסבוק : http://www.facebook.com/akkonet
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
