אל מול זריחה / שמעון לביא

• זהו רגע של אמת , אני מביט נכוחה אל קרניה הראשונות של השמש העולה, ויודע אני ורואה אני , באור הראשון, בשחר העולה את שליחיו של האל.
• רגעים מועטים מאד בחיי אדם – בן תמותה, עליהם אפשר לומר, שחשים את מגע אצבעותיו של בורא העולם,
• מגעו של אב רחום ואוהב , שאין זמנו עמו , בכל שעות היממה, להתפנות אל כל ברואיו.
• על כן יבחר לו האל את הרגעים הללו , הכל כך מיוחדים
• לשלוח אצבעות מלטפות לבניו ובנותיו המיוחדים שבהם.
• אלה שלא אחרו בנשף, ולא נמשכו אחר הבלי העולם, המשחיתים דרכם.
• אלה אשר ויתרו, מרצונם החופשי, על שינה והנאה גופנית במטרה נעלה ...לחפש אחר פני האל האמיתיות , ברגע בו אין עדים חסרי טעם ורגש, העלולים לקלקל.
• וכך בין אור לחושך , בין ממלכת השמש וממלכת הירח, בין הרים ועמק, ובין שמיים לאדמה, בין אב עצום לצאצאיו הרבים מספור.
• זהו הזמן הארוטי בו האל פושט את בגדי עמלו מיממה קודמת ולובש חדשים.
• זהו הרגע בו האל יותר אדם מאשר אל מרוחק.
• זהו רגע קצר של אמת נצחית , בו אנכי הקטון בבני אנוש, אשא אתי כל חיי, רגע בו התייחדתי עם אלוהי.
• ואת הרגע הזה והתחושה הזו אשא עמי בלב , אשר ממילא גדוש הוא בסממניו של בורא העולם, לכל מקום אשר אפנה ובכל מדרון בו אעלה במעלה החיים, הלאה והלאה.
• וככל שליבי מתמלא כך אני מתקרב יותר ויותר אל הנאצל והנשגב האפשרי.
• ולכל שומעי אומר : מקומו של האל בליבכם הוא!!

הכותרת הנ"ל שייכת לתפילת השחר שכל יהודי אמר וצריך לומר עם פקיחת עיניו.
המכמה חשובה לא רק הכותרת ואני מחכה לתגובה המתיחסת לגוף המכמה