|
עד היום כתבתי על מסע קניות של דיסקים, התחלתי את זה לפני כמה שנים באתר שלי. יכולתי לכתוב באותה מידה על קניות של ספרים. בשני המקרים הללו לא נותרו לי מקומות על המדפים והעובדה הזו לא מפריעה לי להמשיך ולקנות אותם מדי פעם.
על-פי רוב חנויות הספרים שבהם אני רוכש את ספריי הן גדולות יותר מאלה של חנויות הדיסקים. בארה"ב השכילו לעשות ושילבו בין השניים בחנות אחת רק בקומה נפרדת זו מזו, בעוד שבארץ במקרה הטוב אפשר למצוא רק מדף אחד של דיסקים בחנות ספרים והמבחר הוא בהתאם. על פי רוב רק של דיסקים חדשים. יש שפע של הצע לקורא שהבחירה לא קלה ועוד זה שישנו המבצע הזה של רכישת ספרים כשספר נוסף בחינם מקשה עוד יותר.
המולוכייה של אמא - נסים זוהר
בתקופה זו אני קורא את הטריולוגיה של נגיב מחפוז ``בית בקהיר`` ולמרות שלא מצאתי עניין עד היום בספרות הערבית אני נהנה מאוד מהקריאה בה. לא פלא שב-88` הוא זכה בזכותה בפרס נובל לספרות. מי שקורא בה לא יכול שלא כמי שמסתובב בעולם ומלואו אותו העלה הסופר בכישרון רב על הדף. מהי בריאת העולם של אלוהים ללא כשרונות כתיבה כאלה? נקווה שישאר משהו ממנה גם אחרי שהעולם הזה יכחד, שידעו מה היו החיים כאן.
אני לא פוסל את העניין הזה ששורשי המשפחה שלי ממצרים מצד אמי וגם אבי היא שמצליחה לחבר אותי לסיפורי מצרים, בתקופה זו יותר מתמיד. בעניין המולוכייה שמוזכרת בשם ספרו של נסים זוהר ומובא ציטוט לה מספר איוב, גם אני גדלתי על המרק הזה. אני זוכר עד כמה לא אהבתי אותו, היו משחקים איתי בכל מיני דרכים ותוך כדי משחק היו מכניסים לי לפה כף אחר כף. למרות שכילד לא הייתי אכלן כלכך גדול, אני לא זוכר שהתעקשו איתי אי-פעם לאכול אוכל מסויים כמו עם המרק הזה שהיום הוא אחד המאכלים המאוד אהובים עליי.
אם שמו של כותב הספר, נסים זוהר מוכר לכם זה מפני שמעבר לכישרון כתיבה הוא גם ידוע בכישרונו האחר כשחקן תיאטרון. בספר זה הוא עורך מסע זכרון אל ילדותו באלכסנדריה של שנות הארבעים, מסע שודאי יהיה מעניין להצטרף אליו.
אחד הדברים שאני אוהב לעשות כשאני בא לבקר אצל מישהו ונשאר אצלו יותר משעה אחת, זה להביט בספריה שלו ולגלות את הטעם שלו בספרות. כך יצא לי להכיר את הספר הבא:
* עולם הסוף - אופיר טושה גפלה
את הספר הזה ``עולם הסוף`` התחלתי לקרוא אצל אחד החברים הטובים שלי. הוא אמר לי שהוא לא יוכל להשאיל לי אותו, כי הוא בעצמו בדיוק התכוון להתחיל ולקרוא בו, אבל בכל זאת עניין אותי להתחיל ולקרוא בו כמה שאוכל בזמן שהוא מונח בצד. אם הזכרתי קודם את העובדה שהעולם הזה יום אחד ייכחד זה רק מחשבה שעברה לי בראש בהשפעת הספר הזה.
נתחיל בזה ששם המשפחה של הכותב ``טושה גפלה`` נתן לי הרגשה כל הזמן שמדובר בספר מתורגם ודווקא לא של מישהו מהארץ. עובדה כשגיליתי אותה מאוד שימחה אותי.
הספר יצא בעריכתו של שמעון אדף שכעורך ספרותי תרם להוצאתם של לא מעט ספרים מוצלחים. לספר הזה יש מן הנבואות השחורות, אבל דמיונו השופע של הכותב גורמת לסקרנות לא מעטה של הקוראים בו ומקלה על העובדה הזו. זה הספר הראשון של הכותב ובניגוד לנבואות אלו, אני דווקא מנבא לו עתיד מזהיר בכתיבת ספרים, נקווה רק שימשיך בזה.
* חייו ומותו של השער האחורי - עוזי וייל
אני אוהב לשמור על עיתונים ישנים, הצרה שהם מצהיבים ובשלב מסויים בצער רב אני נאלץ להיפרד מהם ולזרוק אותם בפח. במקרה הטוב אני אוסף כמה כתבות וטורח להקליד אותם, על מנת לתייק אותם בקלסר מיוחד אבל לא תמיד יש לי סבלנות לעשות את זה. זו הסיבה שאני אוהב ספרים כאלה שהחלו את דרכם מעיתונים. הספר הזה כשמו כן הוא, מוקדש ל``השער האחורי`` שהיה פעם למקומון של תל-אביב ``העיר``.
יצא לי לקרוא בו לא פעם כשביקרתי בעיר הגדולה ופרט לזה תקופה מסויימת כשהייתי מנוי על המקומון, ובהחלט אהבתי לקרוא את השער האחורי הזה. בניגוד לעיתונים אחרים זה היה שער שקשה היה להתעלם ממנו. היו בו כמה הברקות שאחרי שהם תפסו אותך פעם ופעמים אהבת לחפש אחר עוד קטעים כאלה. כך אהבנו לעשות איציק (אחי הגדול) ואני. בכדי שחלילה לא נפספס משהו היינו מקריאים את אותם קטעים מוצלחים זה לזה בקול רם.
אני לא יודע עד כמה הספר הזה ידבר לאלו שלא הכירו את אותו שער, והאמת דיי מוזר לקבל את אותו חומר בפורמט של ספר אבל ללא ספק מדובר באחד המקרים ששווה היה לעשות את השידרוג הזה ולהוציא אותם לאור פעם נוספת. עוזי וייל מספר בתחילת הספר במעין הקדמה איך כל העניין הזה נולד ומזכיר את המשורר חזי לסקלי ז``ל שהיתה לו תרומה לא קטנה ולמעשה החל את הכל. אם כבר להזכיר כמה שתרמו לרוח הדברים, אני באופן אישי מוצא שהספר הזה לא שונה בהרבה ממה שדן בן-אמוץ יצר בזמנו בספר כמו ``מה נשמע``.
אני חייב להזכיר בהזדמנות זו את אחד הכותבים שאני ממש נהנה לקרוא את הדברים שלו כבר כמה עשורים וגם הוא מפרסם את דבריו במדור אישי שאחת לכמה שנים הוא יוצר ממנו אסופה ומוציא אותה לאור. אני מתכוון ללא אחר מאשר יהונתן גפן. הספר האחרון שפירסם בסגנון זה היה ``עלייתו ונפילתו של ה-Y`` והוא שייך לדברים שכתב בין השנים 2000 ל-2005. יהונתן גפן, הוא מהכותבים הבודדים שאני נהנה לרכוש את כל הספרים שהם מוציאים לאור.
בעניין של כתיבה שהתפרסמה פעם במקומון ``העיר`` ונדפסה אחר-כך כספר, מצאתי לא מזמן בחנות ספרים משומשים את ספרו של עלי מוהר - ``מהנעשה בעירינו`` שגם בו כמו בספרו של עוזי וייל ניתן למצוא אסופה של עשר שנים.
ספר אחרון שרכשתי הפעם וגם הוא קשור לעיר הגדולה, תל-אביב. הוא ספר שמביא את סיפורו של בית-קפה ריצקי.
כפי שכבר אמרתי בתחילת דבריי אני אוהב לרכוש ספרים כשם שאני אוהב לקנות דיסקים שלא רק שהם עומדים בסופו של דבר זה ליד זה על המדף, אלא שיש להם קשר מסויים. כך במקרים של הספר הקודם והספר הבא בסקירה הזו שלי:
קפה רצקי - קפה ספרותי בתל-אביב
לפני כמה שנים כשיצא המבחר ``הרחובות ממריאים לאט`` (על שם אחד משיריו של המשורר, דוד אבידן) חסר לי מעבר לשירים ולתצלומים שבו שנלקחו מבתי-קפה שונים, שמישהו יביא משהו מאותם סיפורים שרצו באותם מקומות שאנשי הבוהמה ישבו בהן. אני יודע שהיו לא מעט כאלה.
הספר אומנם מתמקד אך ורק בבית-קפה אחד וגם מבחינת שנים הוא קשור יותר לתקופה שבין 1932 ל-1935. כשעוד לא הוקמה המדינה והתרבות שלה כבר היתה בה כאילו חיכתה לה, אבל הספר מנסה במידה מסויימת לענות על החסרון הזה בדרך מיוחדת. אפשר למצוא בספר גם היסטוריה קצרה על אותה תקופה, אז הוא במידה מסויימת גם ספר שנותן הרגשה של נוסטלגיה. בין כל הצילומים שבספר אפשר למצוא גם את הכרזה של הסרט העברי הראשון: ``עודד הנודד``.
בקפה רצקי ישבו לא מעט מפורסמים ואין בית-קפה שהצליח יותר ממנו, אולי למעט ``כסית``. הציטוט שמופיע בשער הספר הפעם הוא מדבריו של המשורר נתן אלתרמן על המקום.
הספרים, הקודם שהזכרתי שיצא בעריכתו של זיסי סתוי וזה על רצקי בעריכתו של ד``ר מרדכי נאור. משלימים זה את זה בצורה יפה, גם בו אין אומנם סיפורים אבל הוא מביא מרישומיהם של באי המקום שנמצאו עד היום בספר האורחים של קפה רצקי ונמצא אצל דינה שוהם (שהוריה היו בעלי המקום). אותי באופן אישי זה מאוד מרגש לראות מכתבי היד של משוררים כמו אלכסנדר פן (ברוסית), אברהם שלונסקי ועוד.
נראה לי שישנה מגמה לקרב את הקוראים לספרים תוך נתינת כתב ידם של הכותבים. ממש עכשיו אני נזכר שבדיסק האוסף הכפול של בני אמדורסקי ``אני גיטרה`` כתוב בכתב ידו - ``מעוניין לשתות איתך כוסית לאחר ההצגה בפוא``ה``. דבר שברוב המקרים מביא לדברים מימד נוסף.
ספרים כאלה אני אוהב שהם נשארים איתי תמיד, לכן אני מוצא לנכון לקנות אותם ולא לקחת אותם מהספריה או מאיזה חבר שיש לו אותם.
|
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
אבל מחלה בריאה ובינינו הלוואי שכל המחלות יהיו כאלה. נחייה איתן עד 120. כמו שהבנת אני מכור לספרים, אני חייב שתמיד יהיה לי איזה ספר חדש ביד, קרוביי לא פעם אומרים לי שטוב שאני מכור לדבר כזה טוב ולא נניח למשהו כמו סיגריות. אז אתה מבין כמה שזה בריא למרות כל הכסף שמושקע בזה, ואני בכוונה אומר מושקע וחלילה לא נזרק.