אמנות עולה באש
דליה מרקוביץ'
קבוצת זיק נולדה בשנת 1985 על חוף הים של עכו, שם הועלתה (באש) יצירתה הראשונה, זיק 1; דליה מרקוביץ' על קטלוג המסכם עשרים שנות בעירה
זיק 5, פסטיבל לילות יפו, 1988
תצלומים: קבוצת זיק
קבוצת זיק, עשרים שנות עבודה
עורכת: דפנה בן-שאול. קבוצת זיק, הוצאת כתר, 347 עמ', 190 שקלים
קבוצת זיק לא התדפקה על דלתות של גלריות. היא לא רצתה לעמוד בתור ולא חיכתה שיגלו אותה. בזיק מספרים אחרת כיצד נוצרת אמנות. זיק נולדה ב-1985 על חוף הים של עכו, שם העלתה הקבוצה (באש) את יצירתה הראשונה - זיק 1. חברי זיק הציבו על החוף זיקית עשויה עץ באורך של כ-17 מטרים. במהלך המופע עלתה הזיקית בלהבות לאחר שהתנגש בה זבוב ענק עשוי חוטי ברזל ושקיות של זבל. מאז זיקית העץ יצרה הקבוצה מופעים מתכלים רבים, שבמהלכם בערו, בארץ ובחו"ל, קונסטרוקציות ענק מסוגים שונים. באמצעות שימוש ביסודות בסיסיים כמו מים, אדמה ואש, תוך ויתור על כוחה המבאר של המלה, מפסלים בזיק זה כשני עשורים אירועי פרפורמנס גדולים, המנסחים מערכת יחסים ייחודית בין היצירה, הקהל והממסד. בעבודות של זיק משמשים בערבובייה פיסול, מוסיקה, תיאטרון, קדרות וקולנוע. רוב העבודות שמייצרת הקבוצה הן עבודות מתכלות, שבמהלכן משנה החומר המפוסל כמה מצבי צבירה.
את המפגש בין הקבוצה לחומר מנסח הקטלוג בעיקר בלשון רבים. זיק מונה כ-30 אמנים, רובם גברים, רובם ירושלמים, רובם בוגרי האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, רובם יוצאי יחידות קרביות, או כפי שניסח זאת נעם דובר: "הגבריות הישראלית מגיעה פה לאיזשהו שיא וזה כמובן מעוגן בחוויה של הצבא (...) זו חוויה משמעותית והקבוצה מאפשרת להוציא את זה" (עמ' 228). "כולם פה קצת מאצ'ואים, אבל לא שוביניסטים. לרגע לא חשבתי שיש להם בעיה עם אשה", אומרת רחל חגיגי, האמנית היחידה הפועלת בקבוצה (עמ' 231).
הקבוצה יוצרת במרחב בינתחומי שזכה לכינוי "אמנות המופע" (Performance Art). הקטלוג עב הכרס - "קבוצת זיק, עשרים שנות עבודה" - מנסה לסכם, מילולית וחזותית, את התקופה הלוהטת שעברה הקבוצה מאז בערה הזיקית הראשונה על חוף הים של עכו. התיאור הכרונולוגי המפורט של דפנה בן-שאול, הפותח את הקטלוג, מצייר את זיק כהתנגשות עוצמתית בין מצבי צבירה מנוגדים: חומר וכליה, שקיפות ואטימות, סטטיות ובעירה, שבירה ותיקון. הנראטיב הכרונולוגי מנסה ללכוד את הדינמיקה הלא-פורמלית של הקבוצה על צירים ליניאריים מתפתחים. החלק הראשון של הקטלוג מוביל את הקוראים מן החזותי אל הפרפורמטיבי, מן הפשוט אל המופשט, אולם הקטלוג ממעט לעסוק בדימויים עצמם ובמשמעויות החתרניות שטומן בחובו הז'אנר.
כך, למשל, הזיק הממשי המייצר את המבע האמנותי של הקבוצה - האש - כמעט אינו עולה לדיון. האש היא אחד מסמלי המפתח של התרבות העברית. בנחלת הכלל הישראלית דולקים ללא הרף אבוקות ומשואות, לפידים ונרות: בערבי שבת, במירוצי הלפיד, באירועי זיכרון ובטקסים ממלכתיים. "כתובת האש", הזכורה לרבים מימי תנועת הנוער, אף שזרה את הפולחן הלאומי בתהליך החיברות הנורמטיבי. מאז התלכדו החלוצים והחלוצות סביב כוחה האניגמטי של המדורה המיתולוגית, ועד שפשטו "ילדי הנרות" על כיכר העיר האבלה, הציתה האש במרחב הלאומי סולידריות ולכידות חברתית. לא בכדי הפך מוטיב דרמטי זה לנקודת שיא באירועים רבים המקושרים באופן הדוק בהגדרת הזהות הקיבוצית.
מה מקומה של האש באירוע האמנותי? כיצד היא משתבצת בנראטיב של זיק? איזו מטא-שפה היא מבקשת לייצר? הקטלוג מפחית את הדיון באש לטרנספורמציות הצורניות שהיא מחוללת בחומר המפוסל. הטקסטים אמנם מעבירים בצורה מרשימה את עוצמת החוויה, אך הם מתקשים לייצר דיון עמוק בתפיסה האמנותית של הקבוצה.
מוטיב אחר שמתואר מנקודת מבט טכנית בלבד הוא הכד, המשמש מוטיב מארגן ביצירות רבות שהפיקה הקבוצה. הקטלוג עומד בהרחבה על האופנים השונים שבהם הופקו כדי החומר, הפיברגלס והבד, אך נמנע מלדון במשמעויות שטומן בחובו הכד בתרבות הישראלית. הכד הוא חלק ממערכת סמלית מבוססת וממוסדת. התרבות המקומית תיווכה באמצעותו (ובאמצעות ממצאים ארכיאולוגיים אחרים), את יחסי הקניין הלאומיים שטוותה האומה עם המרחב. המאמרים מתארים בפרוטרוט את התמורות שעבר הכד במופעים של זיק ואת האיכויות החומריות והאסתטיות שאיפיינו את היצירות השונות. בעיקר הם מתעכבים על האופי שנושאת הפעולה עצמה ועל האופנים שבהם הוחלפה פעולה אחת באחרת.
כך למשל מתוארים בהרחבה גושי חומר שהתפתלו על אובניים, כדים שנקרעו בסילונים של מים וכאלו שהתנפצו לאלפי רסיסים בזוהר הברקים של זיקוקי די-נור. רק כותבים בודדים עוסקים במשמעות האידיאולוגית של הכד וברשת האסוציאציות שנקשרו בו. למרות שהעבודות עושות שימוש באיקונוגרפיה טעונה, הקטלוג נמנע מלגבש סביבם משמעויות ומסרים פוליטיים. לפיכך נשאלת השאלה באיזו משמעות מסמנים הספקטקלים של זיק את המרחב שבו הם מתרחשים ואיזו תהודה או חותם הם משאירים בו?
דורית ירושלמי טוענת כי התשובה לשאלה טמונה ביחסי הסמיכות שמקיים המדיום הבינתחומי, שעמו נמנית קבוצת זיק, עם "המופע העממי" - הפסטיבלי - השווה לכל נפש, זה שאין לו יומרה אמנותית המכוונת למביני דבר. סמיכות זו מאפשרת למופעים של זיק להשתבץ במרחב האמנותי כסוג של אטרקציה בידורית א-פוליטית, המעניקה מקום מרכזי לחוויה בלבד. ירושלמי קובלת על כך שהמיצוב הקרנבלי אינו מייחד מקום ראוי לאתגר האמנותי שמייצרת הקבוצה ולשאלות העקרוניות שהיא מעלה ביחס לפריצת גבולות התיאטרון. יחד עם זאת, גם היא מסמנת את היעדרו של הפוליטי כמכשול מרכזי. חברי הקבוצה עצמם מעדיפים למקם את הממד הפוליטי של היצירה ברובד האנושי של הפעולה האמנותית. כשנשאלו על ידי ורדית שלפי: "האם היצירה שלכם היא פוליטית? אתם מנהלים דיאלוג עם המציאות שמשתוללת בחוץ?" (עמ' 301), השיב שרון קרן, אחד מחברי הקבוצה: "היצירה שלנו לא פוליטית כמניפסט או כפלקט, אבל להעמיד על הבמה את פועלי הבמה, את הפעולה היצרנית שלהם, את עמל כפיהם, בפתיחת פסטיבל ישראל, במדינת ישראל, כיום, זה סטייטמנט" (עמ' 302).
ואכן, הטקסט העשיר שמוקדש לקבוצה עוסק בעיקר בתהליך העבודה ובמבנה הקבוצתי המאפשר אותו - זהו כוחו של הקטלוג וזו גם חולשתו. הקטלוג משועבד לטכניקה ולחוויה. הוא מצליח לפרוש קולאז' רחב ומפורט של עדויות, שיחות ותצלומים המעבירים את החיות היוצאת דופן של הפעולה הקולקטיבית ואת ייחודה בשדה האמנות המקומי. יחד עם זאת הדיון כמעט שאינו חורג מן הדינמיקה הקבוצתית והרובד האסתטי של הפעולה האמנותית, וחבל שכך.
ההימנעות מן הפוליטי בולטת נוכח ההתפתחויות הרבות שחלו בזירה הבינתחומית בשנים האחרונות. כך, למשל, "שלטי הרחוב" של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום, או "שלטי העדות" של תמי ריקליס וענת שליו, יוצאים אל המרחב הציבורי ומטביעים בו חותם פוליטי. היציאה מן "הקופסה הלבנה" של הגלריה אל החיים עצמם קוראת תיגר הן על הדומיננטיות של השיח האירופוצנטרי השולט בשדה האמנותי הממוסד והן על הלובן "הסטרילי", נטול ההקשר, שמציעים חללי התצוגה. ככזאת היא אינה מסתפקת באופי האיקונוקלסטי הטמון באוונגרד. ויתרה מכך, היא מטעינה את המבע האמנותי ב(זיק)ות חדשות ומאתגרות.
דליה מרקוביץ' כותבת עבודת דוקטור בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית