|
בימים אלה אני עובדת על ספר - הספר הראשון שלי!
החלטתי להביא כאן פרקים נבחרים מתוכו.
בהנאה,
סיגלית
איבויה - פרק ראשון
שיינדל נאבקה כל הלילה בילד הזה שניסה להגיח ממנה, עקשן חשבה כמו אבא שלו, אבל עוד לא, זה לא הזמן צריכים לסיים את העבודה אחרת לא יהיו לדוביד כובעים למכור מחר וכך לא יהיה כסף לקנות תפוחי אדמה, אני חייבת שיהיה לי מה לאכול מחר.
"את בסדר?"
"בטח דוביד, אני בסדר... תזדרז, קדימה, צריך כבר לסיים."
שוב הכאב הזה, שיינדל אחזה בחוזקה את השולחן לבל יראה דוביד שהיא סובלת ויקח אותה למיטה; הוא לעולם לא יצליח לסיים לבד ואני הרי חייבת לאכול מחר... בלידות הקודמות זה כאב יותר, אפשר להתאפק, זה לא נורא... הנה, רק עוד שלושה כובעים, אני רק אגזור אותם... חצי המכנסיים האלו היו עסקה טובה, איזה בד משובח, רק אגזור אותם ואלך לקרוא לגב' אספיץ, רק עוד רגע ילד, תן לי רק עוד רגע...
כשכבר נשכבה, גב' אספיץ רוכנת בין רגליה, ניסתה לחשוב כמה כסף יביא דוביד אם ימכור את כל עשרת הכובעים, כמה אם ימכור רק שמונה, כמה אם ימכור שישה, מעבר לזה כבר לא היה לה כוח. כאב לה, אבל לא עד כדי כך שתצרח ותעיר את רוז'י. הקטנה ישנה במיטה לידה, את דוביד גירשה לחדר השני להמשיך לעבוד, הרי אם לא תאכל מחר, לא יהיה לה מספיק חלב להניק והיא לא יכולה להסתכן שעוד אחד ימות בעיקר אם זה בן כמו שדוביד כל כך רוצה, בטוח זה בן... אההה... הפעם זה כאב נורא, היא הסתכלה לעבר רוז'י, לא היא לא התעוררה...אההה... צא כבר, צא... אההה... ואז הרגישה את הילד נפלט מגופה... היה שקט... רק קול מכונת התפירה של דוביד מהחדר השני...
למה הוא לא בוכה?
גב' אספיץ צחקה ותוך כדי נשמע בכי קטן שהלך והתעצם, הנה היא בוכה... והניחה אותה על ביטנה של שיינדל. דוביד פתח את הדלת תוך כדי שגב' אספיץ חתכה את חבל הטבור, מזל טוב אדון פרגר, נולדה לך בת...
_________________
סיגלית הופרט שגב
סופרת
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
