לעזרא ...



שנה טובה ... שנת בריאות , נחת ובטחון
שנמשיך לקרא את סיפורך המעניינים והמרתקים הכתובים ..
בצורה שרק אתה ...

אומנם הגיל עושה את שלו אבל תאריכים בדרך כלל הולכים עם הגיל והם תאריכי ברזל כמו יום הולדת בר מצוה תאריך גיוס לצבא וכו' וכו'.
והיום בדיוק 27.09.70 זה היום שעלינו לאוטובוסים( 10אוטובוסים לערך) מבסיס הטירונים שלנו שבמחנה 80 ממש בשלהי טירונות הנח"ל כל הגדוד לביצורים בקו ברלב שעל גדות תעלת סואץ.כמובן שלא הופתענו בירידה הזו כי המפקדים הכינו אותנו לשם כך ואנו מנגד היתארגנו איש איש וצרורותיו וגם צרור אחד מהקיבוץ .שהרי הייתי בגרעין נח"ל שמיועד לקיבוץ גשר בעמק הירדן.
והנה אנו יושבים באוטובוסים והשיירה עושה את פעמיה לעבר היעד.וכמו בכל טיול של בית ספר אנו שרים ומתבדחים יורדים אחד על השני ופתאום מישהו המציא תוך כדי איזה לחן בגנות האמא של המפקד. ואנו כבר נמצאים בשטח המדברי של סיני .המפקד חמור הסבר הורה לנהג למצוא איזו סובה שיעצור ולא יפריע לתנועה שאחריו .לאחר עצירת האוטובוס עצרו כל שיירת האוטובוסים בצד על השול הצהוב ועלינו פקד המפקד לרדת עם כל הציוד חגור ,קפל"ד,תדל. נשק.ואתי חפירה.ולהיסתדר בשלשות ליד דופן האוטובוס .כמובן כמו טירונים (כינוי פוגע מצונזר ) היינו מבוהלים והמפקד לא מוציא מילה מעבר לפקודות הדרושות .אני אישית היסתכלתי ימינה שמאלה ראיתי את שאר שיירת האוטובוסים אבל מישם לא יוצאים חיילים כי אם רק משלנו.
והנה הגיעו שאגותיו של המפקד שרצה להכניס לנוח משמעת ולהראות לנו שאת אמא שלו לא מלכלכים ולא מקללים . ראשית קיבלנו פקודה לעקוף את האוטובוסים בריצה כגוש אחד וכך עשינו ובגלל שני חיילים ששרכו מאחור עשינו את הריצה הזו שוב וכך ארבע חמש פעמים. לבסוף תורגלנו בשוחות אישיות .כל חייל הוציא את האת המתקפלת שהיתה צמודה לחגור מאחורנית וחפרנו שוחות עם עומק דרוש ותיקני.
בגמר החפירות כאשר אנו מזיעים אומר המפקד שכולנו נישכב בתוך השוכות וכך הבגדים ספגו את החול הצהוב של סיני החמה.
כל כך מבוהלים אני זוכר שלבקש או לדבר עם השכן שלידך היית מלחשש מפחד המפקד האכזר. הדיסטנס היה עצום גדול ונורא.

והנה אנו מגיעים למוצב . מוצב מיני קטן וחמוד בסך הכל מקום של 20 איש .
נכנסנו ושם חיכה לנו המפקד (מ"פ נמר הסבר בהמשך) .היתארגנו נשלחנו לאחר כבוד למקלחות . ושיחת פתיחה .שם מספר המפקד על המקום ועל הסכנות שיש בזמן השהייה ותוך כדי כאילו להמחיש לנו הופגזנו מצד המצרי במספר פגזים שנחתו בסביבה .לאחר ההפגזה שוב ניתכנסנו ודבר ראשון המפקד היתנצל ואמר שהוא לא היתכוון כאילו הוא הזמין את ההפגזה.
וכך היינו בתעלה שלושה חודשים שכמובן הזמן ירד קצת מתוכנית האימונים של הטירונות משום חשיבות העבודות שביצענו שם .ביום ביצורים בלילה שמירות וכך חוזר חלילה.

מ"פ נמר= אלו מפקדים בדרגות סגן/סרן רק בני קיבוצים שבאו לעזור לצה"ל על מנת שיפקדו על קו המשלטים והמוצבים שלאורך התעלה. כל אחד מהם בא לשלושה חודשים ב ה י ת נ ד ב ו ת .

יש לציין שבאותה תקופה הייתי בבית פעם אחד לאחר חודש וחצי וכבר שחזרתי פיספסתי את ההסעה ונאלצתי לרדת עם הלמברטה שלי .

הספר מה זה תיקשורת כשרציתי להיתקשו לדבר עם הורי.
הטלפון הוא טלפון מנואלה בסיבוב אחד הגעתי לבלוזה היתחננתי למרכזנית שתעביר אותי לרפידים .מרפידים תעשה טובה שחעביר אותי לאוגדה בעזה .מעזה תעשי טובה תעבירי אותי לפיקוד דרום. מפיקוד דרום תעשי טובה תעבירי לי את מצ"א צפון . מצ"א צפון תעשי טובה תקשרי אותי הביתה .לאחר כל התלאות הללו כמובן שכל רגע היתה עולה איזו מרכזנית לאורך הדרך והיתה שואלת?בדברים? וכך הסיוט לדבר עם ההורים שלרוב השיחה גם היתה מנוהלת באמצאות מתווכים כי אחרת מי יכול היה לדבר חופשי. אם היתמזל המזל והיה בדרך איזו מרכזנית נחמדה היא היתה מתווכת והשיחה בדרך כלל היתה כך.

אני. שלום אמא .
המרכזנית. היתה אומרת הבן שלך אומר שלום.
אני .אמא מה חדש בבית?
המרכזנית הבן שלך שואל מה חדש בבית?
אמא שלי. אין חדש הכל בסדר מיתגעגעים אליך.
המרכזנית .אמא שלך אומרת שהם מיתגעגעים אליך.
וכך בסך הכל מספר דקות וכמובן שלום שלום ותודה למרכזנית .

ופה מי ששירת בתעלה זוכר את הימים האלה .לא הייתי אומר שאלו ימי כייף אלה תקופה שבה חיינו .

כרגע בזמן כתיבת שורות אלו הדמעות מציפות את עיני מהזכרונות

עזרא

פינה יפה מאווד ותמשיך כך ...
אוהבים אותך בעכו נט ומחכים לשמוע את דברייך היפים עזרא

אווהבים אותתך !!!

עזרא עשית לי את היום הזכרת לי נשכחות.אומנם התגייסתי אחריך בשנה. אך

אני זוכר את אותם חוויות . ובטח את הקטעים האחרונים על טלפוני המנואלה.

הנקראים מחוללים וכן השגת שיחה על ידי התקשרות למרכזניות של מ"צא לשם


קבלת קו חיוג והשיחות המוגבלות בזמן והמקוטעות. אכן חוויות.


עזרא תמיד שמח לקרא כתבותיך

שלום וברכה עזרא ושנה טובה וחג שמח לך ולמשפחתך...


עזרא שיחקת אותה בפינה מקסימה המשך כך

ישר כוח...

ממני דנה

עזרא הפינה / בלוג מאוד אהוב לצערי יוצא לי מעט להספיק לקרוא פה את הפינה שיוצא לי. תמשיך לעניין אותנו

פינה מאוד מעניינית ובהצלחה.

עזרא מדבר

ושוב קצת נוסטלגיה של העבר הרחוק והקסום שלצערי הימים של "אז" לא יחזרו אבל להיזכר נעים .
המפתח
סתם חפץ קטן שאין איש שלא מחזיק אותו צמוד צמוד במחזיק או בארנק או בכיס מוסתר או בכלל על הצוואר והוא מפתח.פשוט נכון ? איך שאני מתגעגע לזמנים שבכלל מי ראה או החזיק מפתח ביד ? נולדתי וגדלתי בחיפה ברחוב דניאל בהדר הכרמל (לימים היתה תחנת אוטובוס לעכו ממש מפתח ביתי מעל מסעדה מזרחית 1001 ובכלל מי חשב אז בימים ההם שיבוא יום ואגור בעכו?) יציאה מהבית היתה הדלת ננעלת למעשה עם איזו אבן שתעצור את הדלת מלהיפתח בגלל החתולים ותו לא. וכשאנו בבית איזה נעל או כסא או כל חפץ קצת יציב היה שומר את הדלת יעני סגורה . אך איזה ימים היו לנו של הכל פתוח ואין בעיות. על גנבים בכלל מי שמע עליהם .ריחות התבשילים הענוגים שהיו מדיפים מכל עבר ביחוד בימי שישי חבל על הזמן .חבל הכביסה היה מתוח מעל הרחוב לבית המקביל עם גלגליות כך שהורי והשכנה ממול היו שותפים לכבלים הללו ולעולם לא תעשה אמא שלי כביסה ביום שהשכנה תעשה כביסה כל כך מזכיר את המחזה "בוסתן ספרדי" ממש אחד לאחד.
ומה היתה עושה המשפחה שצריכים כולם לצאת לאיזו מסיבה משפחתית חתונה וכו' למשל? פשוט אומרים לשכנים שאנו יוצאים כולנו ביחד וכל שמירתה היתה למעשה להשגיח שאיזה בעל חי חתול כלב לא יכנס .זהו רק לשם כך .אבל נעילה לא היתה וכל זה נכון עד שנת 1967 מלחמת ששת הימים אבי ז"ל גויס למלחמה ואני הבן הבכור רק בן 16 יעני הגבר הגדול שנשאר בבית והשגחתי על פתח הבית כיסיתי את החלונות בנייר בריסטול שחור (זוכרים?)(עוד זכרון היה אז שביקשו מבני הנוער לצבוע את פנסי המכוניות בצבע מים כחול ולהשאיר איזה פס קטן אופקי למען יבצץ משם האור החלוש עבור הנהג והנהגים שיראו אותו) כי ככה אמרו ברדיו רצתי לקנות בריח כזה שמסיתים ימינה שמאלה אותו והתקנתי בדלת הראשית בחלקו הפנימי כמובן.
אימי שתחיי אספה אותי ואת אחי ואחותי ויחד איתה היתארגנו בחדר אחד ורק הרדיו עבד ונתן לנו אינפורמציה על קורות המצב הביטחוני וכך עד סוף המלחמה ושאבא הגיע ברוך השם בריא ושלם מהמלחמה והנה התחיל המצב להישתנות פתאום אבי קנה מנעול ייל התקין אותו על דלת הכניסה הראשית ונתן גם מפתחות לשכנים שהרי גרנו בבית ערבי אחד גדול מספר שכנים. וזהו מאז אני זוכר איך המפתח נכנס כגורם חשוב בחיים משמעו של עינין הוא שהמפתח מסמל למעשה את חוסר האימון וההיסתגרות מפני זרים מה שלא הכרנו לפני .
כל יציאה היתה מלווה בשאלות מסביב לחפץ הקטן הזה קשרת את המפתח? שמור על המפתח שלא יפול חלילה .ומי שזוכר היינו קושרים עם חוט מסביב לצוואר כאילו איזה עדי זהב הוא והיו מקרים שבכלל לא הייתי מוריד אותו ממני כי עם מצמיד את הראש לפתחו של המנעול וכך ביד מקופפת מסובב את המנעול.


השינוי שבגינו אבי התקין מנעול היה בגלל מילותיהם של הערבים שעבדו במסעדה שמתחתינו 1001 כאשר באחד מימי המלחמה אמר לאימי שירדה למכלת אחד מהם שעוד מספר ימים כאשר הערבים ינצחו במלחמה הבית יהיה שלו ולא לפני שישחט אותנו .ואני חבל על הזמן כל הזמן צמוד לסכין מטבח ענקית רק שיכנס מישהו ..כן היה פתאום פחד אין מה לעשות .
אבי כמובן קיבל את המידע רק לאחר שחזר הביתה מהמלחמה אותו ערבי אושפז יותר מחצי שנה מעצמות שבורות אבל על מנעול למעשה אימי לא ויתרה ומאז אני
מכיר מהו מפתח