|
ס י ד י
סיגלית הופרט שגב
סידי נפטרה לפני שבע שנים. אף אחד לא ישב עליה שבעה, למרות שכולנו הרגשנו שאנחנו צריכים. בעליה, ילדיה, נכדיה וניניה נפקדו מהאירוע. עמדנו שם עצובים עצובים על לכתה של האישה הכי עדינה וטובה שהכרנו.
מכל הסבתות שהיו לי, סידי היתה היחידה שתפקדה כסבתא שלי, ודווקא אותה לא הכרתי כלל. בימים האחרונים התגלה לי שסידי, אישה קטנה ושקטה, הייתה האדם הנועז ואולי החזק ביותר במשפחה שלי. סידי גידלה את אבא שלי, ובמשך שנים רבות הוא היה איש סודה, היחיד שיודע באמת מי היא. אבא, שאהבתו לאשה הזאת היא מהנדירות שראיתי, פוחד להישאר האחרון, האחרון שיודע, לכן הוא מספר לי – ככה סידי ממשיכה להתקיים.
סידי הופרט נולדה בשנת 1908 בבודפשט הונגריה. בת שניה למשפחת מהגרים מפולין. הבן השלישי היה ארטור, הסבא שלי. כבן של רב הקפיד ראובן הופרט לחנך את ילדיו לתורה ומצוות, לכן כל כך הופתעתי לגלות שלסידי היה חבר קתולי במשך חמש שנים. היחידה שידעה על כך אז, היתה אילוש, אחותה הבכורה וחברתה הטובה ביותר. הוא לא רצה להתגייר, היא לא הסכימה להתנצר. הם החליטו לברוח למקום שאף אחד לא מכיר אותם ולהינשא בנישואים אזרחיים. הפגישה נקבעה לילה אחד בתחנת הרכבת המרכזית של בודפשט. סידי ארזה מזוודה ויצאה. ברגע האחרון, לפני העלייה לרכבת, התחרטה... לימים תספר לאבי, שהמחשבה שמשפחתה תשב עליה שבעה זעזעה אותה והיא חזרה הביתה. הפרידה ממנו היתה קשה, התקופה שלאחר מכן קשה עוד יותר, על כן החליטה להינשא לבחור הראשון שהביא לה אביה. שמו היה אימרה שוורץ, חייט. הוא לא אהב אותה, היא לא אהבה אותו, וכך נראו חייהם. בשנת 1928 נולדה מרתה והחיים נהיו קשים עוד יותר. אימרה, שהיה חייט לבגדי חורף בלבד, לא עבד במשך חודשים ארוכים. לא היה מה לאכול והוא היה לווה מאימו כסף על מנת להשתכר ולשחק ביליארד עם חבריו. כשכבר היה מגיע הביתה היה מכה אותה. במשך שנות נישואיהם היא עזבה אותו מספר פעמים ועברה להתגורר בבית הוריה, אך בסופו של דבר תמיד חזרה לאימרה. לאחר הולדת הבן, טומי, עזבה שוב. הפעם באופן סופי. כמה ימים מאוחר יותר התייצבו אימרה ואימו בפתח בית הוריה ולקחו את טומי איתם, מאז לא ראתה אותו. בגיל שלוש הוא חלה בדלקת קרום המוח ונפטר.
הדבר הטוב היחיד שיצא לסידי מאימרה היה אזרחות הונגרית; בזכותה לא נלקחה על ידי הפאשיסטים, כמו הוריה ואחיה הצעירים, למות ביערות ב-1941. אימרה נלקח למחנה עבודה. כשעמד עם חבריו לעשן סיגריה בזמן ההפסקה, נורה ונהרג על ידי חייל גרמני, סתם ככה בשביל הכיף.
במרץ 1944, אחרי שפלשו הגרמנים לבודפשט, נתפסו סידי ומרתה, והועלו לרכבת לברגן בלזן (גם אילוש נתפסה, היא נלקחה עם קבוצה אחרת). הקרון היה דחוס ועמדו שעות ארוכות. אחד הנוסעים בקרון איבד בסופו של דבר את העשתונות והחל להכות את כל מי שעמד לצידו, סידי חטפה את רוב המכות.
בנות הברית הפגיזו את מסילת הברזל באוסטריה, ובאמצע הדרך כולם נאלצו לרדת מהרכבת ולצעוד לעבר גרמניה, לעבר המחנה. מי שנפל ירו בו. סידי הפצועה והעייפה היתה חייבת להיות חזקה כדי לשמור על מרתה. על מנת להבטיח שמרתה לא תיפול, איימה עליה שאם תיפול תהרוג אותה בעצמה. מרתה לא נפלה.
סידי הגיעה למחנה כשאחת מרגליה כל כך נפוחה שלא הצליחה להחזיר אותה חזרה לנעל, על כן הורידה מגבר מת שהיה מוטל במחנה את הנעל שלו. כל הזמן שהיו בברגן בלזן הסתובבה עם נעל אחת גדולה של גבר והשנייה שלה. כשהגרביים שלה ושל מרתה התפוררו הייתה חותכת רצועות בד מהקומבניזון שלה ומלפפת סביב רגליהן שיישארו חמות.
ארטור, אילוש, סידי ומרתה זכו לראות את הבריטים צועדים לתוך ברגן בלזן. סידי ומרתה היו כבר חולות מאוד. הן נלקחו לבית החולים הבלגי שהוקם במחנה. סידי עברה ניתוח בחזה, עד היום איננו יודעים למה, ואושפזה באגף החולים הקשים. מרתה אושפזה באגף החולים שאין להם הרבה סיכוי וימים אחדים לאחר השחרור הודיע הרופא לסידי שמרתה נפטרה. מרתה היתה בת 17.
אחרי המלחמה, מי שנותר מהמשפחה חזר לבודפשט. אילוש חזרה לקחת את בנה מבית היתומים בו השאירה אותו. ארטור חזר לאיבויה, שחיכתה עם הילדים. סידי חזרה לבד, לאף אחד. אילוש החליטה שהיה לה מספיק ועברה להתגורר עם בנה בשווייץ, וסידי התגוררה לבד עד שארטור החליט שהיא תעבור לגור איתם. הייתה גם סיבה טובה, אבא שלי נולד והם נזקקו למטפלת, כי איבויה עבדה כל היום בחנות. כך הפך אבי לאדם הקרוב אליה ביותר, מהולדתו ועד יום מותה.
אבא מספר שלסידי אפשר היה לספר הכל, הוא חלק איתה את כל סודותיו והיא מצאה בו אוזן קשבת לכל הסודות שלה.
בשנת 1957 עלו כל בני המשפחה לישראל וב-1959 סידי נישאה לגרשון בוטלר, עולה מפולין שגם לו לא היה אף אחד.
מאחר וסבתא שלי נפטרה לפני שנולדתי, הסבתא היחידה שהכרתי היתה סידי, חמה ואוהבת כמו סבתא אמיתית. תמיד מאושרת לראות אותי עם העיניים העצובות שלה. מחבקת חיבוקים חזקים עם הגוף הקטן והשברירי שלה. והכי מאושרת היא היתה לראות אותי אוכלת בהנאה את האוכל הטעים שלה. היה לה מאוד קשה עם השפה הזאת – עברית, על כן משפטיה היו מסתיימים תמיד בציחקוק וחיבוק.
סבי נפטר, גרשון נפטר וסידי המשיכה, למרות שלא תמיד היינו בטוחים שהיא רוצה. כל יום שישי בבוקר אבא היה אופה לה עוגת תפוחים ללא סוכר ונוסע לבקר אותה, גם אנחנו היינו מצטרפים, לפעמים. היא אפילו זכתה להכיר את ליאור, בני הבכור, ותמיד חשבתי שאם מרתה היתה טיפה יותר חזקה, סידי היתה זוכה לנינים רבים.
היא היתה צלולה עד היום האחרון, טובה ועדינה כמו מלאך, תמונתה של מרתה תלויה מעל מיטתה.
ולא היה מי שישב עליה שבעה.
_________________
סיגלית הופרט שגב
סופרת
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
