פרק ראשון מתוך שבעה פרקים על זכרונות הילדות של אריה דרור מקולנוע יחיעם בעכו של תחילת שנות ה-60
אריה התגורר בילדותו אצל סבו וסבתו שעבדו בבית הקולנוע באותם ימים

קולנוע יחיעם: ה"סינמה פרדיסו" שלי

פרק א'

"ז'וליה", נעימת החצוצרה המדהימה של אדי קלוור שעולה ממקלט הרדיו שבמכוניתי מחזירה אותי באחת 45 שנים לאחור אל ימי ילדות נשכחים.
אותה נעימה מתנגנת בהפסקה של ההצגה הראשונה של הסרט "פדרה". אני יושב במרכז השורה האחרונה של יציעו הריק של קולנוע יחיעם בעכו, המקום החביב עלי ביותר. כאן אני קרוב לפתח ההקרנה והכי קרוב שאפשר לשמיים, מקשיב לקולות הגשם העז שניתך על גג הפח, נמהלים ומשתלבים בסופת הגשם שבסרט. אנתוני פרקינס, שחקן צעיר, צנום שחרחר עם מבט חולמני משחק לצידה של שחקנית יפהפיה, מבוגרת ממנו, בעלת קול עבה, מלינה מרקורי. המפגש הלילי האסור, עם אימו החורגת בתא היכטה הקטן, מוביל למעשה אהבים לוהט שמצולם בתעוזה יוצאת דופן מבעד לשמשת הצוהר העגול, מצית את דמיוני ומעבירה בי תחושה נעימה ומוכרת של התרגשות שהולכת וגוברת ...הסרט נפסק באחת. האורות באולם נדלקים. הפסקה.
איזה עיתוי גרוע (אני נזכר). כל שרירי מתח התרגשותי מתרפים באחת.
נעימת החצוצרה המתנגנת ברקע הגיעה לסיומה, מתחלפת בחריקת מחט צורמנית הנשמעת היטב מחדר ההקרנה בקולו הנפלא של נאט קינג קול -
"your eyes are the eyes of a girl in love" ..

לוח המודעות בכניסה לקולנוע יחיעם



זה עתה פניתי ימינה לרחוב בן עמי. מסיר קמעא את רגלי מדוושת הדלק, המכונית מאיטה, כמעט נעצרת. אני מביט בעצב על בנין הבנק שניצב קרוב לשפת המדרכה. איזה תחליף עגום לבנין הקסום שניצב כאן עד לפני כ- 30 שנים.
עוברת המחשבה הנוגה במוחי.

ככל שהתקרבת לבנין קולנוע יחיעם, בנין מתקופת המנדט הבריטי, הלכה המדרכה המובילה מפינת רחוב ויצמן והתרחבה ובשעות הערב גם לוותה באורות קורצים, הולכים ומתעצמים, מעלים בך התרגשות ומחישים את צעדיך כאילו הפתעה מחכה לך שם מעבר לפינה.
קולנוע יחיעם המיתולוגי


ואכן זו מגיעה בדמותה של רחבה מדהימה. כאן נמצא מרכז ההתרחשות העירונית. מקום מפגש הומה של חבורות ילדים נוער. אור מציף את הכיכר מהחנויות והקיוסקים שמסביב. הקיוסק של בצו, הבולגרי שמוכר את הגרעינים החמים ואת החלווה.
בפינה שממול, הפלפל של הטורקי, דלת הלקוחות (לא רק בגלל הקציצות הקרות).
איש מסתורי, כהה, מפחיד במקצת. שפם צועני דק, כפלים עמוקים של כיסי דמעות נפולים ועיין מזכוכית.
ולידו, הפלפל של בוקו, הבולגרי נמוך הקומה והחייכן. אצלו התור תמיד גדול והפיילה השחורה תמיד רותחת. ניצבים שם
הוא ואשתו על ארגז העץ, הוא מכין את הקציצות, היא חותכת את הירקות. חצאים ומנות שלימות וגדושות. קציצות רותחות עם ניחוח גן עדן, כרוב חמוץ וקציצה מהבילה נוספת כזו שמאיימת למוטט את כל "הר" הירק.
ממש בצמוד הפלפל של קרויטורו הרומני, הראשון שהביא את מכונת הפפסי קולה.
ובצידה השני של הכיכר, הגזוז של דוידסון הרומני, שזורם מברז הניקל עם ידית השנהב הלבנה, ישר אל תוך כוס זכוכית
עם תמהיל של פטל אדום וצהוב בתחתיתה.
הנה עגלת התלת אופן של מוכר התירס הערבי, זקן, לבוש שארוואל, חבוש כפייה ועקל. קדירת פח גדולה שקועה לה
בתוך בטנה החלולה, אדים מהבילים עולים ממנה כאשר האיש מסיר את מכסה הפח הכסוף ונובר במלקחי ברזל ארוכות
תר ומחפש קלח תירס מרשים במיוחד. "תירס חם". תירס חם" קורא אל תוך הכיכר.
רגע, זו לא שרה שקונה שם תירס ?
כאן גם ניצבת התלת אופן הירוקה, של הפולני, זה שכל כך רזה, כמו בתמונות שרואים בהן את אלו שבאו משם...
תמיד ניצב לו בשקט, מבט של עצב ותוגה בעיניו, עם כובע הקסקט והז'קט המרופט, מוכר בחמישה גרוש גרעינים בגביעי נייר עיתון ישן.

פרק שני בשבוע הבא...להתראות

ממתינים להמשך

אגב אם איני טועה החצוצרה הייתה שייכת לאדי קלברט

התרגשתי לקרוא כל מילה ...!
נפלא ...מדהים לקרוא ...יש עוד תמונות ?
היתה רחבה גדולה לפני בית הקולנוע , היינו נפגשים...
זה היה בעצם מרכז העיר ..."בוקו " איזה לחץ היה שם ...!
גג הקולנוע היה נפתח ,היינו רואים את הכוכבים בשמיים
מצטרפים לכוכבים שבסרט...

מי זוכר את ההקרנות על חזיתות בתים בשכונות, כולם היו יוצאים
לראות את יומני כרמל , חדשות מצולמות ואחר כך סרט

מי זוכר מה היה לפני המתנ"ס בית היימן , מה היה ממוקם שם ?

בני ואיציק
רוצים עוד ...

ז ' ו ב י נ ו

כמובן,,,ג'ובינו וכל היתר...זה המקום לשפוך את הנוסטלגיה על הימים של פעם
לא הכל היה ורוד, אבל לזכרונות של פעם...תמיד ניחוח רומנטי וקסום
והרי כולנו שבויים בקסמיה של העיר שעברה (בדר"כ) היה מזהיר ה..הווה נותן תקווה ל..עתיד מבטיח.

קולנוע יחיעם היה המרכז התוסס של העיר, אליו כולם היו נוהרים...
אחד מארבעה בתי קולנוע (בנוסף לקולנוע גן עדן שבעיר, בוסתן שבעכו העתיקה וקולנוע קייצי בשיכון)
שהוו מקור בילוי לתושבי העיר. הקולנוע שמש בחגים גם כבית כנסת, ובשאר הימים העלו בו
הצגות ומופעים רבים.. הרבה הווי לרחבה שמבחוץ לרוכלים עם העגלות ולסוחרים בחנויות.
שאר החוויות מקולנוע יחיעם בהמשך...

אני צריך עוד מידע ותמונות על "קופת שמעוני" שהיתה בפינת ויצמן בן עמי ועל בנק "קופת עם" שלידו
(במיקום של חנות נאווה היום)...בנק לאומי הישן עם החזית המעוגלת..בו הפעיל בתקופה מאוחרת
יותר דודי רוזנפלד את מסעדת "עכו הקטנה".(תמונות נוספות אוסיף בהמשך...)

פרק נפרד יוקדש לתקופה שלא היו טלביזיות או למתי מעט...על הטלביזיה הראשונה בעכו- למי היתה שייכת...
על הקרנות הסרטים על גבי חזיתות הבלוקים בשכונות ובבית הספר התומר ע"י מר קורננפלד
(הבעלים של חנות הספורט ברסקו)

לגבי מתנ"ס בית היימן ושאר פעילות מועדוני הנוער אקדיש גם פרק מיוחד...נא להעזר בסבלנות
ולהתרכז כרגע בזכרונות מקולנוע יחיעם ומרכז בן עמי של פעם....

להשלמת פרק בתי הקולנוע בעכו, אשמח לקבל מידע נוסף ותמונות של שאר בתי הקולנוע בעכו
למייל שלי:
pr1-acco@iula.org.il
הקרדיט ינתן כמובן למוסרי המידע.

בני
קולנוע קיצי היה המרכז לסרטים הודים
היה מוכר גרעינים סלוודור ומי שרצה גרעיני אבטיח היה הולך לקנות אצל בובו .
הצריף של בובו היה ממוקם היכן שנמצא בנק הפועלים כיום בשיכון

הינו אז חילים בסדיר חוזרים בימי שישי להצגה יומית בגן עדן או יחיעם חצי לירה הצגה יומית

היה עוד מקום בו היינו רואים סרטי מערבונים בבית נוער א' שהיה ממוקם מאחורי בית ברנט עד לגדר העליה שניה

במגרש הכדור סל של בית הנוער היו רקודי עם בזמנו כאשר את המוסיקה ליוו אקורדיון ותוף

אך איזו תקופה ניפלאה

איזו צמרמורת של נוסטלגיה.
אכן קולנוע יחיעם היה קסום.
אני אהבתי את החלונות שבהם הציגו את התמונות מהסרט שהוקרן.
את ההפתעה הגדולה כשהגיעו הסרטים בצבע.
ואת הפחד הגדול שהיה לנו מהעטלפים שחגו מעלינו במהלך הסרט.
יד אחת תמיד היתה על הראש שלא יתפסו לנו עטלפים בשערות.
תודה לבני על הנוסטלגיה ואיזה יופי שיש גם את התמונות.

קולנוע יחיעם-סינמה פרדיסו שלי
חלק שני

ומתחת ללוח המודעות המואר של הקולנוע, יושב סבא שלי (קנק) ליד שולחן עץ מתקפל שהבאתי עבורו מהבית. מוכר כרטיסים לתפילות הימים הנוראים בקולנוע יחיעם . כרזת נייר דבוקה לו לשולחן, עם תמונתו של חזן ממושקף עב פנים, חבוש מצנפת שחורה, מבריקה ומזדקרת.
"הנה סבא, הבאתי לך תרמוס עם תה שסבתא שלחה". אמרתי והתיישבתי על כסא לידו.
"מי זה בתמונה" ? אני שואל את סבא. "זהו החזן מוישה קושביצקי. השנה הצלחתי להביא אותו. לפני שהוא נוסע לאמריקה. הוא יהיה החזן שלנו בראש השנה וביום הכיפורים".
"והיכן הוא יישן סבא" ?.
"במטבח". "אתה תישן בחדר איתנו, על המיטה המתקפלת, מהברזנט. "מה, שוב סבא ??? "
וכאילו במטה של קסמים, הולכת הרחבה ומתכנסת בהרמוניה נהדרת של פרופורציות אל מדרגות אבן בחצי גורן מרשימה שהולכות ומתכנסות, הולכות ומטפסות, מובילות אל מרפסת המבואה של קולנוע יחיעם.
הצגה יומית של יום שישי אחה"צ. המון אנשים מתגודדים על המדרגות, מצטופפים במרפסת הכניסה לקולנוע, ממתינים לדלתות שתפתחנה.
קול הזזת בריח הברזל של אחת משתי דלתות העץ הכבדות נתן את הסימן להמוני האנשים המיוזעים שעמדו בדוחק האדיר ובהמתנה חסרת סבלנות , להידחף בכוח פנימה. חלק דחפו, בחיוך והתלהבות של ילדים, כפופי ראש ושמוטי כתפיים, אוחזים בשקיות גרעינים ענקיות , צועקים "היייי הופ". חלקם , הפחות משועשעים, מסננים פה ושם איזושהי קללה. הנרפים והפחות נחושים נדחפים אל השוליים וברי המזל, פשוט זורמים עם גל ההדף פנימה.
הנה הדלת השנייה נפתחת, בהתחלה קצת ובהיסוס, אח"כ נפתחה לרווחה.

הייתה לי כניסה חופשית לקולנוע בכל עת שאחפוץ ולכל סרט שחשקה בו נפשי, גם לסרטים שלגביהם היה רשום במודעות - " הכניסה מגיל 16 ומעלה" .
מגיע מבעוד מועד לקולנוע, דופק בדלת הכבדה ובמענה לדרישת ההזדהות מבפנים , אני עונה "אריה הנכד של קנק". סיסמת הקסמים שפותחת בפני את הפתח הנכסף למערת האשליות.
הדוחק הגדול במרפסת, היה רק הקדמה לצפיפות בחדר המבואה הקטן . כי כאילו כדי להכעיס ולהוסיף לשאת הסבל, גם התור אל דלפק המזנון היה שם.
מול המזנון בצידה השני של המבואה, היה ה"משרד". חדר קטן עם אשנב בודד למכירת כרטיסים שפנה אל המרפסת. שם נהגו השותפים לקולנוע לשבת סביב לשולחן עץ גדול, כולם נכים ממלחמת העולם השנייה או ממלחמת השחרור שקיבלו את הקולנוע כפיצוי שיקומי ופרנסה.
היה שם מוישה קסלר הרזה,עם היד המשותקת. צוקר האנרגטי, הצעיר שבחבורה שנפצע בקרבות השחרור של עכו. היה רוזן, איש קרח בעל חזות שתמיד נראתה לי מאיימת ומפחידה, מבט קשוח, קטוע יד ממלחמתו בנאצים . היה היחיד מבין השותפים שטרח לפעמים לשאול אותי במבט של תוכחה : " סבתא שלך (לא סבא) יודעת שאתה נכנס לסרט למבוגרים " ?? (בטח הייתה תמיד התשובה).
לימים איבד את בנו הצעיר מוטי, שנפל כלוחם בסיירת אגוז בקרבות הבלימה ב-1973 ברמת הגולן.
יושב אני בפינת המשרד, כרואה ובלתי נראה, ממתין לסרט שיתחיל, מקשיב לאנשים המבוגרים שיושבים, לוגמים קפה מכוסות זכוכית. מתווכחים על נושאים שברומו של עולם-
מהו הסרט הבא שיוקרן בקולנוע "גן עדן" הקולנוע השני בעכו, הקונקורנציה.
מחשבים אם היה כדאי או לא להביא סרט זה או אחר. רבים בקולי קולות ובאידיש לא מובנת, תמיד תמיד על נושאים של כסף.

חלק שלישי לקראת סוף השבוע...

אל תסגור את הנושא של קולנוע יחיעם עד שיודה מי שהיה זורק קליפות גרעינים וקופסאות סיגריות ריקות מהיציע על מי שישב למטה

דורון....אתה צודק באמת סוגיה חשובה לדורות הבאים
לא נשקוט עד שימצא הפרחח...חחחחחחחח

אבל בנתיים אזכיר לכם שצביקה בינסקי כתב לפני שנתיים על קולנוע יחיעם
תזכורת...

לא יודע עד כמה אחורה אתם זוכרים את העיר אבל אני זוכר אותה כשם שהייתה לפני המון שנים כשבתי
הקולנוע עוד עבדו במלוא הקיטור, לא הייתה טלויזיה ברמה כזו שהשאירה אותנו בבית,כאשר "הברזלים" במפגש רחוב בן עמי וויצמן היו עמוסים לעייפה בני נוער בחולצותיהם הכחולות-מי עם שרוך לבן ומי עם אדום, כאשר רחוב בן עמי ביום שישי בערב היה בדיוק כמו שהוא היום ביום העצמאות,מאות רבות של אנשים ומשפחותיהם מציפים את הרחובות.

ליד קולנוע יחיעם,צבאו אנשים אל מול שלושת דוכני הפלאפל וממול הקולנוע מכרו גרעינים בעטיפה של עיתון.
בימי שישי- הצגה יומית בקולנוע גן עדן-בדר"כ מערבונים או סרטים של הרקולס ומציסטה...
כולם הכירו את כולם,כולם היו חברים של כולם

היה כיף בעיר,יש לעיר עבר מפואר-בואו נדאג שגם עתידה יהיה כזה..........

וב-2005 כתב את השיר הבא:
אני זוכר

אני זוכר את העיר שוקקת החיים
בה לעת ערב נהגו כולם כמוני
להפגש כל שכבות הגילאים
ליד הדוכן של "שמעוני"


איך לחמו בעלי החולצות הכחולות
שרוך לבן או שרוך אדום
מי ישלוט בימים ובלילות
מי ירעיש ומי יידום

למדנו לטפס בין עצי הדקל
לשרותים של בית הקולנוע
ולצעוד קילומטרים ברגל
כי מי ידע אז מה זה קטנוע..

הצטופפנו בקיוסק אצל "בצו" הטוב
גרעינים בקונוס עיתון לקבל בתחינה
ודוכני פלאפל פזורים שם לרוב
אצל בוקו-"מבצע של כדור נוסף מתנה.

"גן עדן" לא היה מקום מנוחת עולמים
ויחיעם לא קיבוץ בגליל
ועל מדשאת הספריה התקבצו עלמים
לשמיעת נגינת החליל.

לא תאמינו ידידי
זה לא לקוח מסרט בדיוני
כך היתה עכו שלנו רעי
כך חרוטה היא בזכרוני

דורון

אם אתה זוכר לאורך הקולנוע בקומה השנייה היו מושבים בודדים. אם משם הושלכו קליפות גרעינים בסרט של הרקולס או מצ'יסטה -זה אני
סיגריות לא עישנתי אז(הייתי קטן ואמא לא הסכימה) אז זה לא אני.
רק חצי עונש......