מלחמת יום הכיפורים שלי - אוקטובר 1973



כאחד שעבר את מלחמת יום הכיפורים וחזרתי רק אחרי 7 חודשי שירות מאותה מלחמה , אני מבין מאפה מגיעה הפקודה של בני גנס לתרגיל גיוס חירום בהפתעה , כי גם בני גנס עבר את מה שעברנו במלחמת יום הכיפורים ואנחנו יודעים שאסור לנו להיות שוב מופתעים במיוחד בשוכנה המזרח התיכון הלא יציבה ובכל רגע יכולה להיות הפתעה .
לפני יום כיפור זה , אני שמח ששומרים לנו על המדינה , עד שיהיה שלום בשכונת המזרח התיכון .
לקישור ליומן מלחמת יום הכיפורים שלי !
שכתבתי 30 שנה אחרי אותה מלחמה והנה מספר שעות לפני יום הכיפורים , ואחרי התרגיל שהיה , שוב אנחנו נדלקים וחוזרים לאותם ימים :
גמר חתימה טובה

לאתר אלברט לוי : תמונה שלי במלחמת יום הכיפורים , מעבר לתעלה במדבר עם אבק
http://akkonet.info/levy/new_page_11.htm

מלחמת יום הכיפורים שלי - אוקטובר 1973




רק היום שלושים שנה אחרי אותה מלחמה קשה אני כותב ,

דקה לפני המלחמה הייתה אופטימיות וכולם חגגו את יום הכיפורים בשקט ובהפתעה ובערמה פרצה המלחמה הקשה הזאת שעברתי אותה במזל גדול , תחילה מול הסורים ברמת הגולן ואחרי כן עברתי את התעלה לאפריקה . 7 חודשים אחרי יום הכיפורים השתחררתי בזמן שהכנתי את הבית החדש שלנו , 9 חודשים אחרי כן נולד הבן שלי רונן וזה סימן להמשך חיים טובים יותר .

הסבר מלבני מעוגל: לדף הבית מעבר לתעלה - ראה עוד תמונות בהמשך

יום שבת 6 באוקטובר , יום הכיפורים הייתי בבית כנסת והגעתי להפסקה בשעה 13:30 .

באותו זמן בדיוק הגיע אליי איש חולית גיוס שגויס עוד באותו בוקר של יום הכיפורים ונתן לי את צו החרום למלחמה ומיד הייתה אזעקה של צופרים בשעה 14:00 בערך .

אספתי את התרמיל שהיה מוכן עוד משבוע קודם כאשר הייתי בתרגיל גדוד טנקים 96 בחטיבה 179 .

הייתה קריאה לתרגיל של יום אחד ב 30 בספטמבר והחזיקו אותנו עד יום שלישי 2 באוקטובר ובסוף העברנו את כל הטנקים מסודרים לחטיבה 7 של סדירים .

אזעקת הבהלה , כולם בחוץ צועקים ושואלים מה קרה , אימא שלי ז"ל באה אליי מודאגת ואני מרגיע אותה שאני רק טבח – לא הייתה לי ברירה רק לומר לה כך כדי לנסות ולהרגיע אותה והיא רצה והביאה חלב ושפכה על הרצפה בזמן שהתרחקתי כאמונה כדי לחזור בשלום .

לקחתי כריך גדול עם קציצות בשר והלכתי לכיוון האוטובוס שלקח אותנו למחנה " פילון " בגליל .

מוצאי יום הכיפורים במחנה פילון הכנו את הטנקים והנגמ"שים בציוד קשר , הצבת התדרים בהתאם וכל מה שנדרש .

הכנתי את ציוד הקשר בנגמ'שים של התאג"ד – צוות חובשים ורופא אנגלי בשם מייק – אדם רזה עם עברית שנשמעת כמו אנגלית . קשרים נוספים שלא הצליחו להתקין את ציוד הקשר ביקשו ממני לעזור להם כי אני זכרתי והקשבתי בקורסים השונים בזמן שהם שיחקו .

יום ראשון 7 באוקטובר , עם אור הבקר 05:30 הגענו לגשר " אריק " על הנהר הירדן , על גלגלים , שהיה מוכן לפיצוץ במקרה והסורים מגיעים לגשר .

לא רחוק מהגשר לכיוון מזרח לרמת הגולן ,על ציר יהודיה באזור הכפר קצביה עמד מארב של 20 טנקים סוריים שפתחו באש מטווח 1000 .שני טנקים מהגדוד שלנו נפגעו וראינו את

הפצועים הראשונים שלנו מגיעים לתאג"ד , התחלה קשה .

הסמג"ד שלנו נהרג והראש שלו נערף , ידיעה מהממת כשלב ראשון .

חלק מהגדוד ביצע איגוף שמאלי עמוק , הופיע באגף הסורים והשמידם , תוך שהוא תופס את עמדות המארב בהם ניצבו .

כעבור שעתיים מהתקלות הראשונה , הופיעה לפתע שדרה של 80 טנקים סוריים , והמארב שלנו , השמיד כ 30 טנקים סוריים , השאר פנו

לעמדות אחרות ומשם הם לא נתנו לנו מנוח במשך יומיים .

מפקד הגדוד ישראל שנפצע קל בראש וקיבל טיפול, חזר לפיקוד ושוב לאחר מספר שעות נפצע בכתף השמאלית שלו שנפתחה ונלקח לבית חולים .

אווירה קשה לראות פצועים והרוגים ובמיוחד המפקדים שלך

זכור לי במיוחד את הזמנת ההליקופטר לפצוע קשה שנורה ע"י סורי , לאחר שהוא האמין להם כאשר הרימו ידיים כשבויים , הגיע מאחור סורים אחרים אשר ירו בגבו ,זה יצר לו חור , היה צריך לעשות ואקום וטיפול כירורגי ובאותו זמן אני מזעיק את הליקופטר לפינוי הפצוע

כאשר הליקופטר הגיע קרוב ועמד לנחות לידנו , , הרופא מייק / מיכאל אמר לי ," אלברט זה מאוחר , שלח את ההליקופטר חזרה " , זה לא הצליח והחייל מת .

עצוב וקורע לב היו הרגעים האלה . למה למה !!

לא ניתן לשכוח רגעים כאלה .

פצועים ברמת הגולן

יום שני 8 באוקטובר , לאחר שהמגד ישראל נפצע בינוני בכתף שלו ויצא מפעולה , זה היה מ"פ צעיר אז שלקח את הפיקוד על הגדוד שלנו באומץ רב וברעדה וביקש בקשר מכל טנקי הגדוד להישאר ולהתקדם איתו באותו קו .

" יחד נתקדם " זעק בקשר " לא להשאיר אותי לבד קדימה – קדימה קדימה " וכך התקדמנו לכיוון צפון מזרח , על ציר יהודיה נגד עשרות רבות של טנקים סוריים שלחצו מחושניה, אך אנחנו שהתאחדו עם כוחות החטיבה שלנו , התקדמנו באטיות לכיוון חושניה והשמדנו עשרות טנקי אויב . עד הערב הצלחנו לכבוש את צומת חושנייה – ציר הנפט, בקוד " מחזה "

יום שלישי 9 באוקטובר , היה יום שיגרתי של קרבות שהיו במסגרת החטיבה והאוגדה שלנו. הרבה טנקים נפגעו , אך כל לילה חזרו טנקים אחרים שתוקנו וכך זה נמשך כל המלחמה

הייתה תופעה חוזרת , הדוקטור הטוב שלנו שהיה אגלי ולא דיבר כראוי , לא ידע לנהל את המפות והקודים , כך יצא שאני ניהלתי את כל התנועה של נגמ'שי התאג"ד בקשר ע"י הקודים ,כמובן בהתייעצות עם הדוקטור .

כל פעם הייתי נותן פקודה להתקדם לעבר הלוחמים והפצועים . כאשר היינו נפגשים בחניונים , הייתי מקבל צעקות מחיילי התאג"ד שאמרו לי למה אני מקדם אותם לסכנה. אני אמרתי כל אחד והמזל שלו וזה התפקיד שלנו

יום רביעי 10 באוקטובר ,יום עם הרבה מזל אישי ,

התקדמנו והיינו ליד הקו הסגול ושם קיבלנו ארטילריה קשה על הזחל"ם בו הייתי עם הדוקטור מייק ויורם החובש הראשי . פגזים נפלו ליד הזחל"ם שלנו ללא הפסקה , הזחל"ם נכנס לתעלה בצד והנהג שלנו תחת הפגזה בקור רוח , הוסיף כוחות ויצא מהתעלה . בדיוק באותו זמן , כאשר הראש שלנו בין הרגליים כי הפגזים ליד הזחל"ם נופלים ושומעים רסיסים על דפנות הזחל"ם , נפל רסיס גדול ונשמע בום על הקסדה של יורם שישב לידי בדיוק . אחרי מספר דקות , עשיתי משברך ליורם שלא היה מאמין והוא נדר 1000 לירות לבית הכנסת בשכונה שלו בתל אביב .

באותו יום רביעי , היה זה ערב סכות לקראת מנחה ,התקדמנו והגענו לחניון רחב.כולם ביקשו להתפלל מנחה ואחרי כן ערבית אחרי שעברנו את ההפגזות בשלום , היו הרבה שהגיעו לרחבת החניון להתפלל ואני הגעתי עם כיסוי ראש של קסדה .

היה בחינין לילה זה כתב עיתון – אדם ברוך – הוא שאל שאלות והיה מצב רוח טוב לכולם - להלן 2 קטעים מהכתבה שפורסמה בתאריך 16-10-73 בעיתון " במחנה "

" אלברט הוא הקשר הכי טוב " אומר מייק ,הדוקטור " כולנו היינו בהפגזה שהייתה למעלה , התחלנו להתפלל .אני לא התפללתי הרבה שנים ופתאום כולנו התפללנו "

" אני לא דתי מדגיש אלברט , אבל אני עוד זוכר , מי שברך' אז עשיתי להם והנהג שלנו היה בסדר . בדיוק בהפגזה נכנסנו לתעלה והוא בקור רוח הוציא אותנו הוא היחיד שאסור לו להוריד את הראש ., הדוקטור כל הזמן טיפל במהירות הכי גדולה וביעילות הכי טובה בפצועים "

עברנו מספר ימים ואנחנו במצב טוב יחסית ,פתאום מתח קטיושות נפל עלינו בחניון בו היינו , כל אחד רץ למקום אחר כדי לתפוס מחסה וכל אחד והמזל שלו .

אני רצתי ונצמדתי ליד טנק והנה נפלה קטיושה בצד השני של הטנק , הרגשתי את חום האש מתחת לטנק ובריצה הגעתי ליד קיר אבנים של אחת הטיראסות ליד אחד הפצועים והנה פתאום מגיע טנק שלנו שמנסה לברוח , עולה על הקיר האבנים . ראיתי את המוות מולי . עם כוחות אדירים , הרמתי את הפצוע וזזתי הצידה וכך ניצלנו מהטנק שלנו . הזחל"ם שלי התפזר יחד עם האחרים , חיפשתי אותו , בדרך ראיתי את הגופות השחורות מצומקות שעד היום אני רואה אותם ליד המקום בו הייתי בזמן נפילת הקטיושות. הייתה התארגנות מחדש , טיפול בפצועים וצריך היה להמשיך .

יום חמישי 11 באוקטובר , היה זה יום הפריצה למעבר לקו הסגול , היה צריך לעבור מכשולים שהכינו הסורים בזמן ירי טילים נגד טנקים – קשה ביותר , פצועים רבים , אך רואים את ההצלחה מתקרבת . בלילה הצנחנים הגיעו לעזרה והחלו לטהר את הכפר חאן ארנבה ואת המוצבים שהיו משני צדי הציר לכיוון דמשק .

יום שישי 12 באוקטובר, עם שחר ראינו נוף אחר פחות טנקים ונגמ"שים , כל החטיבה הייתה לגדוד אחד בלבד .

התארגנו מחדש ובמסגרת האוגדה , התחלנו בהתקפה לכיוון צפון מזרח ואז נתקלנו לראשונה בטילי נ"ט סאגרים . נזהרנו על פי לקחי יחידות אחרות איך לחמוק וכך לא נפגע אף טנק שלנו .

פנינו בהפתעה לכיוון דרום מול המשלוח העיראקי והם לא היו איום גדול .

יום שבת 13 באוקטובר , עם אור ראשון כל האוגדה השמידה 50 טנקים עיראקיים והתקדמנו יותר מזרחה .

יום ראשון 14 באוקטובר , השתתפנו מינורית במסגרת האוגדה לכיבוש תל-ענתר .

יום שני 15 באוקטובר – היה יום התארגנות בתל-ענתר .

יום שלישי 16 באוקטובר , התגלתה תנועה טנקי צנטוריון , התברר שאלה ירדנים .במארב השמידה האוגדה 28 טנקים. ואז השארנו את היחידות האחרות להשלים ולהחזיק את הקו, ואנחנו נסענו לאחור לנפח להתארגן מחדש ללא ידיעה למה .

יום רביעי 17 באוקטובר , תוך כדי ההתארגנות בנפח ,אחרי מקלחת ארוחה בחדר האוכל – זה היה גן עדן - הגיעה פקודה : יורדים דרומה לסיני .

יום חמישי 18 באוקטובר , הגיעו מובילים לטנקים ואוטובוסים שלנו והתחלנו לנסוע לסיני , נסיעה דרך עפולה בה התקבלנו יפה ע"י התושבים ובנות המקום .

יום שיש יום 19 באוקטובר , המשך נסיעה ארוכה והנה הגענו ליד התעלה וצריך לעבור את הגשר בתעלה , כל הזמן היו הפגזות עלינו , חפרנו בורות והיה פחד גדול באותו לילה ורק ב 4 בבקר עברנו את התעלה באזור דוור סואר.



יום שבת 20 באוקטובר , התקדמנו מעבר לתעלה לעבר קהיר , לפנות בוקר נתקלנו בכוחות מצריים , עם ניסיון רב חיסלנו את כולם. בבקר עם האור ראינו הרבה הרוגים ופצועים מצריים , הרגשה קשה , היו גם שבויים ולא היו אנשי המשטרה הצבאית במקום . היו חיילים

שלנו שרצו לקחת שעון מחייל מצרי ולתת מכות , מנעתי את זה באומץ כי כך הרגשתי .

בזירה הזאת היו תרמילים מצריים והנה אני רואה ליד התרמיל ספר תפילה של יום כיפור בתוך הספר היה אישור יציאה מהבסיס של

" אבנר " , כנראה שזה היה שלל מהמוצבים שלנו , הגעתי למפקד החטיבה ונתתי את הספר והוא אמר לי תשמור

על זה בעצבות גדולה ובשקט (.עד היום הוא אצלי )

היו הרבה פצועים מצריים פזורים בכל השטח , דיברתי עם הדוקטור שהסכים שאני אביא פצועים מצריים לטיפול וכך עשיתי במשך היום הלוך וחזור עם הרכב שלנו .

בלילה היה אצלנו קצין מצרי , ישבנו שנינו ודיברנו בחשכה שעות רבות על החיים , המלחמות ושלום . הוא הזמין אותי אחרי

המלחמה , אך אני אבדתי את השם ואת הכתובת שנתן לי ,

יום ראשון 21 באוקטובר , הפסקת אש הוכרזה , עם בוקר הגיע אנשי המשטרה הצבאית ולקחו את המצריים .

היה הרבה נשק מצרי מפוזר קלצ'ניקוב ולכל אחד היה כמה כאלה , היו רכבים וכל אחד לקח רכב רוסי לנסיעות בשטח .

יום שני22 באוקטובר עד 24 באוקטובר , בו הייתה הפסקת האש בפועל החזקנו את השטח שהיה לא רחוק מהק"מ ה- 101 , מסביב לשטח זה היו המצרים ללא יכולת רבה.

יום חמישי 25 באוקטובר התקדמנו לעבר הק"מ ה 101 לקהיר , ראינו את שיירות המזון והמים עוברים בחסות האום לארמיה השלישית בסיני .

יום חמישי 26 באוקטובר , וכל התאריכים אחרי כן היו שיגרה של החזקת קו באפריקה – מיקוש הקו כל לילה ונסיעות לפאיד – ( שדה תעופה מצרי בו נחתו המטוסים שלנו – הרקולס שלקחו אותנו לחופשות לתל-אביב בתורנות כי היינו שם מספר חודשים , אחרי כן עברנו למחנה ברפיח ומשם עברנו ליד ירושלים בחורף באוהלים להדרכת חיילים חדשים . כך זה נמשך עד השחרור אחרי 7 חודשים במאי 1973 , מתחילת המלחמה ביום כיפור .

בזמן החופשות האלה הכנתי את הבית החדש

ותשעה חודשים אחרי כן נולד הבן שלי רונן .

עברתי את המלחמה הזאת במזל גדול , מלחמה קשה שאין דוגמתה לעומת יתר המלחמות שעברתי

אלברט ..

גמר חתימה טובה ..

חזק ואמץ ... וכל טוב איש יקר

אלברט ידידי אתה רק חושב שיצאת בריא מהמלחמה הארורה ההיא של לפני ארבעים שנה.
כל מי שהיה בישיר או בעקיפין וראה את זוועת המלחמה כבר לא בריא .השריטה נשרטה
והיא הולכת עד הקבר.
מה שכן צריך ראשית לא לשכוח ,להשאיר את אותו זכרון צמוד צמוד לידינו ולהמשיך את החיים לידו
כפי שנסללו יום לאחר המלחמה .
אחד הדברים שלא נשכח זה הריחות . ריח אבק השריפה ריח הזיעה וריח לצערי הגופות .
לא נשכח את החברים שלא חזרו ובזכותם אנו פה.
גמר חתימה טובה.

היום , 6 באוקטובר 2019 , 46 שנים לפרוץ מלחמת יום כיפור והצלקות לא עוברות .
אבקש לזכור השנה את 2,656 ההרוגים של המלחמה ומתוכם 87 מחיילי חטיבה 179 בה לחמתי , שנהרגו במהלך הקרבות במלחמה שיש להנחילה לדורות הבאים.

בחטיבה 179 בה לחמתי , היינו מילואימניקים הראשונים שהגענו לחזית הסורית במלחמת יום כיפור, ואחרי כן דרומה לקרבות עם הצבא המצרי בסיני.

לחמתי בגדוד 96 במלחמת יום הכיפורים , גדוד שריון בחטיבה 179 בצפון - גדוד 96 (בפיקוד ישראל לוין) שנפצע ביום הראשון של המלחמה ברמת הגולן בקרבות על דרום הגולן, בקרב חושנייה .

לקראת סוף המלחמה החטיבה שלנו עברה לזירת הדרום וחצתה את התעלה ל"אפריקה", השתתפה במצור על ארמיה 3, והגיעה לק"מ 101 מקהיר - היינו החטיבה היחידה, שלחמה בשתי החזיתות במלחמה.

חטיבה 179, הוגדרה כחטיבה המהירה של פיקוד צפון לשעת חירום. היא הייתה מאובזרת ברובה טנקים הנקראים "שוט קל", שהתחרה מול הטנקים הסורים ברמת הגולן.
כוחות החטיבה היו גורם משמעותי בקרבות הנגד לעצירת הכוחות הסורים בגולן, ולאחר שהצליחו לעצור אותם השתתפו גם בקרבות ההבקעה ופתחו מעבר לכוחות האוגדה והפיקוד אל תוך שטח המובלעת הסורית.
לאחר מכן ירדה החטיבה לסיני וחצתה את תעלת סואץ על גשר הגלילים, תוך שהיא נלחמת בכוחות שונים של הצבא המצרי במרחב תעלת סואץ ונמל עדביה.
הקילומטראז' שעברה החטיבה במהלך 19 ימים ולילות רצופים של לחימה מרשים ביותר: חיילי החטיבה הגיעו למרחק של 35 ק"מ מדמשק, וסיימו את המלחמה כשהם 101 ק"מ מקהיר. אבל המחיר היה קשה וכואב: 87 מחיילי החטיבה נהרגו במהלך הקרבות .

יהיה זכרם ברוך .

אותות המלחמות שלי :


87 מחיילי חטיבה 179 שנהרגו במהלך הקרבות במלחמה בחטיבה שלי חטיבה 179 .