מ. סוארז היה מאנוסי פורטוגל.
כשנודע לו שאנשי האינקוויזיציה גילו שהוא ממשיך בסתר, במינהגי היהדות, ברח לאנטוורפן (בלגיה) שם הצליח להקים חברת ספנות.
ברבות הימים, פירטים חטפו ספינה והובילוה לטריפולי שבלוב ושם מכרו את הצוות כעבדים.
רב העיר שמע, כי הרב-חובל של הספינה הינו יהודי (סוארז) והחליט לפדותו ולחתנו עם בתו. כעבור שנים רבות, ב-1921, החליט
הצאצא של המשפחה לעלות לישראל.
נכדיו, גיא ורועי ששם משפחתם עוברת ל"זו-ארץ", הופיעו במוצ"ש האחרון באודיטוריום בעכו – ב"לאדינו" האולם היה מלא ודחוס.
האווירה הייתה מרגשת, השירים, הפיוטים והסיפורים מבית אבא, החזירו את כולם לשורשים והעלו זיכרונות שנגעו עמוק בלב.
גיא ורועי הפליאו מאד בשירה ונגינה, יחד עם המלווים. הייתה תחושת נועם חמה ומיוחדת והציבור הצטרף ושר פה-אחד.
התעוררו געגועים עזים לעולם שהולך ונכחד, של: ערכים, אווירת יחדיו וערבות הדדית, תמימות וחברות.
ביידיש ו"לאדינו" (ספרדית – עתיקה), הסיפורים נשמעים אחרת. מלאי נשמה ושורשיות, עם הבדל אחד. ביידיש יש עצבות כרונית (אוי-ווי)
בעוד שב"לאדינו" גם השירים העצובים הם קצביים ויש בהם מתיקות ושמחת חיים.
למופע הלכנו כל המשפחה כולל הנכדים. לאחר מכן התכנסנו לכוס קפה ועוגה ודיברנו על השורשים ואיך שרוב המשפחות היהודיות עברו
טלטלות, כולל את משפחתנו, שראויות לכתיבת ספר ואפילו סרט.
כמו כן, על ההחמצה של הדור הזה, בגלל חיי השגרה הרדודים והחפוזים וחוסר חינוך ראוי שגורמים לאובדן הערכים והתנתקות מהשורשים.
המופע, מעבר להיותו מיוחד ומהנה, היה תזכורת וגרם להתפכחות והרהורים.....
תמונה בטעינה