שמות משפחה ואומה אחת גדולה
*****



מחשבות שעברו בראשי בבית הקברות הצבאי בראש פינה:

אימי, כשהייתה לקראת לידה של אחי הרביעי (שנולד בספינה) 2 אחי ואנוכי הזעטוטים, הוברחנו בספינת עץ לעלייה בלתי לגלית לארץ המובטחת.

אבי נשאר, כדי להבריח בסתר מכונות, כדי להקים מפעל בארץ שרק הוכרז על עצמאותה. הם ויתרו על כל העושר – תחושת הציונות דחפה אותם לעלות.

הגדיל לעשות אחיה של אימי.

בשנת 1942, נדד מרוסיה, אלפי קילומטרים, ללא פלאפון ומכונית, ללא גי.פי.אס. ואינטרנט, פשוט הלך והלך, כדי להגשים את החלום הציוני.

הוא נדד, בודד וגלמוד, עבר דרך ארצות ערב וסופו שהגיע לכאן.

הוא שינה את שם משפחתו והזדהה בשם אחר, מחשש שיבולע להוריו שהיו עשירים ונרדפו ע"י הבולשביקים. לימים, זה סיבך את זיהויו ע"י הצבא.

לאחר השתתפות בקרבות, לאורך 6 שנים, בהיותו בן 27, נפל בקרב על משמר הירדן. הוא נקבר בשם משפחה בדוי. על קברו, לא נרשמו פרטים, כי כאן לא ידעו על משפחתו והמשפחה לא ידעה על נפילתו.

גם קרובנו ממרכז הארץ שלחמו במסגרת הלח"י, לא ידעו על נפילתו.

בשנים הראשונות, היו לא מעט מצבות עם שמות ותאריך נפילה, בלי פרטים של הנופלים, כי הם הגיעו לארץ כבודדים ונפלו כאלמונים.

זה היה מראה צובט לב, לראות מצבות ללא פרטים, עם תאריך נפילה ללא תאריך לידה וכו'.

על מצבת דודי ז"ל, יש 2 שמות משפחה. שם המשפחה האמיתי והשם שאימץ לעצמו בבריחה מרוסיה.

לאורך השנים, בזכות העבודה הקדושה של צה"ל, בנושא איתור וזיהוי, מוצאים ומוסיפים פרטים - ויש פחות מצבות של אלמונים.

עדיין, המצבה הצמודה לקבר דודי, חלקה וריקה מפרטים.

עוברת בי המחשבה: מה קורה לנו שהתחלנו עם נוער שכזה, כה ערכי ואיכותי שמתוך בחירה עוזב הכל ומקריב את עצמו והיום, יש כה רבים שאינם מתביישים להשתמט ולשרת במילואים – זה להיות פרייר.

בערב יום הזיכרון, התקשרו בתי ונכדי, לשאול באיזה שעה נוסעים לבית הקברות בראש פינה. יוזמתם ואכפתיותם, גרמה לי להרגשה טובה.

בבוקר, כשהגענו לבית הקברות, ילדי תנועות הנוער חילקו – לכל המשפחות השכולות – בקבוקי מים וזרי פרחים, כדי להניח על כל הקברים.

הודלקו גם נרות זיכרון בכל קבר, כדי לוודא שגם קברים שלא זוכים לביקור, יזכו להדלקת נר וזר פרחים.

בהסתכלי על נערי תנועות הנוער, על נכדי, על מאמצי הזיהוי של הצבא והעזרה למשפחות השכולות, חשבתי ש: אחרי הכל – אין עם כזה בעולם!
—