במבט ראשון, נראה קצת מופרך להשוות היום בין עירוני קרית שמונה להפועל עכו, בין הדרך שעשו שתי הקבוצות לליגת העל, בין ההישגים שלהן בשנים האחרונות. אבל כשמסתכלים עליהן לא מגלים שוני עצום. בגדול, המשותף ביניהן הוא שהן שתי קבוצות חדשות בצמרת הכדורגל הישראלי, ועושות זאת תחת ניהול של בעלים דומיננטיים במיוחד, כאלה שאוהבים ששומעים מה יש להם להגיד. באנדרסטייטמנט, כמובן.

על פניו, קרית שמונה ניצחה כבר במירוץ הזה כי לה יש את מה שלעכו אין וכנראה גם לא יהיה - אליפות. אבל בטווח הארוך, הדרך של ציון ויצמן נראית טובה ונכונה יותר מזו של איזי שרצקי. זה לא שויצמן הוא היו"ר המושלם, ההתנהלות שלו בעייתית לעתים, הוא קונטרול פריק לא פחות גדול משרצקי, אבל ההצלחה של שמעון הדרי וקודמיו מוכיחה שיותר ממאמן אחד יכול לעבוד תחתיו. זה משהו שבמיוחד לאור אירועי השבוע האחרון אי אפשר להגיד על שרצקי.

הפוליטיקאי האמריקאי ג'יי סי ווטס אמר פעם: "יש שלושה צדדים לסיפור – הצד שלי, הצד שלך והאמת". מלבד הצד השלישי, לעולם לא נדע מה באמת קרה בין שרצקי לגילי לנדאו. לא נגלה האם לנדאו באמת התעלם לחלוטין מהבוס, או שהוא פשוט כיבה את השאלטר כי האיש שלמעלה שיגע אותו עם עשרות מסרונים. העובדה היא שלנדאו וקרית שמונה כבר לא, כשם שמישל דיין וקרית שמונה נפרדו בשלב דומה של העונה (אם כי אז יותר בגלל הישגים מקצועיים דלים). על נקודות הציון המשמעותיות של קרית שמונה חתום מאמן אחד, רק מאמן אחד – רן בן שמעון. כשהוא הלך היא קרסה, כשחזר היא פרחה וכשהלך בשנית השד שוב יצא מהבקבוק.

לעכו היה את אלי כהן, מאמן חזק ולא פחות סמכותי מבן שמעון. ויצמן לא אהב את הנוקשות של כהן, אבל לא יכול היה להתעלם מההצלחה שלו והשאיר אותו בקבוצה. כשלשניים נמאס סופית זה מזה, הגיע שמעון הדרי. להדרי, כמו ירון הוכנבוים שרשם אף הוא עונה יפה עם עכו בתחילת דרכה בליגה הבכירה, אין רזומה מרשים בליגת העל, אבל הוא שועל ותיק בליגה הלאומית. הוא מכיר את הניואנסים ויודע לתמרן בין הפולשנות של הבעלים לבין טביעת האצבע האישית שהוא רוצה לשים על הקבוצה. הלאומית היא טירונות מצוינת במישור הזה והתוצאות באות לידי ביטוי במגרש. עד שיוכח אחרת, ציון ויצמן 3, איזי שרצקי 1.

רק נזכיר שבמחזור הבא נוסעת מכבי תל אביב לעכו, לפגוש את הקריפטונייט הגדול שלה בעשור האחרון. תהיו בטוחים שמשעמם לא יהיה שם.