על הצייר דוראר בכרי , בן 29 מעכו , בוגר בצלאל .

אלברט לוי

על הצייר דוראר בכרי , בן 29 מעכו , בוגר בצלאל .

עם תום לימודיו בבצלאל ב-2006 החליט בכרי לעזוב את ירושלים, ומהר. לחזור לעכו, עיר הולדתו .

"הנוף בציורים שלי אולי נראה אמין אך הוא ממש לא", מצהיר בכרי. "אני אף פעם לא מצייר את המציאות כפי שהיא. תמיד אני מגזים ועושה אידיאליזציה שלי כלפי הנוף".
הוא מדמה את זה לתהליך פנימי שיוצא החוצה ומשתקף בציור. "אם תשימי לב לציור נוף שציירתי בתל אביב ליד אחד מעכו ליד פורטרט, תוכלי לראות את הדמיון בפאלטה, בצבעים. זה הדבר שמניע את הציור והוא חזק ממני, כמו שלפעמים אני מרגיש שאני שוכח את היד כשהיא מציירת

הסטודיו של הצייר דוראר בכרי הוא מקום של חוסר ודאות, פחדים, קשיים וביקורת עצמית. ככזה, הוא כנראה המקום האינטימי ביותר בעבורו. אף שהוא מצוי באחת השכונות הקשות בתל אביב, בכרי החל להכיר את העיר דווקא דרכו ולרכוש ביטחון להתוודע לאזורים נוספים.

הסטודיו של בכרי ממוקם ברחוב צ'לנוב בדרום העיר. זהו אחד הצירים הראשיים בשכונה הקוסמופוליטית שאליה התנקזו מהגרי עבודה חוקיים ולא חוקיים מכל העולם. לפחות בשתי נקודות ברחוב, אחת מהן נמצאת מול הסטודיו של בכרי, מתקיים מדי בוקר "שוק עבדים": שתי מדרגות על המדרכה, שעליהן מתקבצים עם צאת החמה עשרות מהגרים שמחכים לקבלן שיאסוף אותם לבצע עבודה בשכר ניצול. המדרגה שנמצאת מולו אף נכנסה לכמה מציוריו. שאר הרחוב מאוכלס על ידי אנשי משטרת ההגירה, דיירי תחנות הסמים ונשים העוסקות בזנות.

הסטודיו עצמו כמעט מנותק מהרחוב. הוא ממוקם בבניין צהוב בן קומה אחת שקשה להחמיצו. שער נעול מוביל לחצר שדרכה ניתן להיכנס לחדר המדרגות, המובילות לדירה בת שלושה חדרים ומבואה המוצפים בריח עז של צבע. בכרי מצביע בידו על התקרות ומסביר כי שופצו בעקבות נזילה. בשניים מתוך שלושת החדרים הרצפה המצוירת העתיקה עוד נותרה שלמה, ובחדר הנוסף בולטת רצפת השומשום המוכרת.

עם תום לימודיו בבצלאל ב-2006 החליט בכרי לעזוב את ירושלים, ומהר. לחזור לעכו, עיר הולדתו, הוא לא רצה. "זה יהיה כמו ללכת אחורה. אני עלול ללכת לאיבוד שם. אני מכיר הרבה אמנים, זמרים, משוררים ויוצרים מוכשרים שמוכרים בעכו אבל מעולם לא חצו את גבולות העיר".

ירושלים כאמור לא היתה אופציה מבחינתו. "עד היום חסרות לי כמה נקודות להשלים את התואר ואני לא מסוגל לנסוע לשם. החלטתי שעלי להתמודד עם הדבר הכי קשה, להגיע ללב העניינים של האמנות. העיר הפחידה אותי בהתחלה - זו עיר גדולה שזה ההיפך מעכו האינטימית".

בכרי, בן 29, מצא את הדירה באינטרנט והזמין חבר טוב, צייר אף הוא, לעבור לגור עמו. "ראמי למד שנה מעלי והיינו חברים, כמו אחים כמעט. כל הזמן היינו יחד, כל ההרפתקאות שלנו היו יחד והיינו שני חברים שמנסים להבין איך שורדים בעולם האמנות הזה". הם הגיעו לדירה כשמצבה לא היה מזהיר, ובזכות ניסיונם בבנייה שיפצו את המקום והפכו אותו לשלהם. חדר לכל אחד, ובנוסף חלל סלון שפתוח למטבח ולמבואה ומשמש מעין סטודיו משותף. "היינו מציירים אחד ליד השני. זה הבן אדם היחיד בעולם כולו שאני מסוגל לצייר מולו. עד היום אני מתרגש ומזיע אם מישהו מתיישב לידי כשאני מצייר. זה דבר מאוד אינטימי בעבורי".

אחרי כשנתיים במקום, עזב חברו את העיר ולדברי בכרי גם את האמנות. בכרי, לעומתו, נותר רעב לאמנות וצייר במרץ. "הייתי עובד ביום בשיפוצים וחוזר הביתה עייף-מת וממשיך לצייר כל הלילה. הרגשתי את המחויבות לציור יותר ויותר, ולאט לאט התחלתי להציג פה ושם, ואספנים שקנו מעבודותי בבצלאל היו קצה חוט להמשיך הלאה". מאוחר יותר עבר להתגורר עם בת זוג, והדירה נותרה לשמש לו כסטודיו.

לא רק בולמוס היצירה השתנה עם המעבר לתל אביב, אלא גם נושאי הציור. מעבודות מטאפוריות וטעונות סימבוליות, כמו סדרת הדיוקן העצמי עם העז שבכרי צייר בירושלים, הוא עבר לצייר את הסביבה הקרובה לסטודיו. "בירושלים היתה מחשבה על הפוליטיקה, על המציאות שחייתי בה, על תחושת הניתוק, והכל היה מאוד עוצמתי. פה התחלתי להימשך לארכיטקטורה של עיר ולבניינים".

לדבריו, גם מאפייני האזור השפיעו על תחושותיו שקודם לכן היו כבדות. "יש פה מציאות חיים קשה במיוחד ופתאום הבנתי שלא הכל סובב סביב הפתולוגיה של הזהויות שאנחנו רגילים להתחבט בה. פתאום הרגשתי חופש יצירה, והתחושה שאני יכול להביע דעות שונות בלי לחשוב מה יגיד הקהל". אפילו המעבר מעיר הררית לעיר שטוחה מילא תפקיד בעבורו: "גדלתי בעכו ממש ליד הים והתחושה הזו שהיתה בירושלים, של הר, ואדי ועוד הר, עוררה בי הרבה חוסר נחת. בתל אביב אני מרגיש שאני יכול לשלוט במפה - אני רואה את האופק".

הוא מודה שלקח לו זמן לסגל לעצמו שגרת עבודה בסטודיו. "היו רגעים שבהם הרגשתי שיעמום והייתי בורח לעכו או יוצא ליפו לצלם בנמל. לפעמים הייתי מפסיק לצייר למשך שבוע, שבועיים או אפילו חודש. אבל לאט לאט, ככל שהתמקצעתי בציור, הבנתי שאין לי באמת את האופציה לקחת את ההפסקות האלה. יש לחץ מבפנים לעבוד - 'אני חייב ליצור או שאפספס את הרכבת' - ויש לחץ חיצוני שמגיע מאספנים שמחכים לציור, שיכול לקחת לי גם כמה חודשים".

עם זאת הוא מודה שעד היום הוא בלגניסט, ויכול לקום בבוקר לצייר קצת, ללכת לעבוד, לצייר עוד קצת בערב ולומר לעצמו, "טוב, יש לי את מחר'. למחרת יש ליגת האלופות או כדורגל אחר, ועבר עוד יום". תערוכת היחיד שהציג בגלריה בינט ב-2007 קראה אותו לסדר. "הצגתי בה 12 ציורים ודרשתי

"הנוף בציורים שלי אולי נראה אמין אך הוא ממש לא", מצהיר בכרי. "אני אף פעם לא מצייר את המציאות כפי שהיא. תמיד אני מגזים ועושה אידיאליזציה שלי כלפי הנוף". הוא מדמה את זה לתהליך פנימי שיוצא החוצה ומשתקף בציור. "אם תשימי לב לציור נוף שציירתי בתל אביב ליד אחד מעכו ליד פורטרט, תוכלי לראות את הדמיון בפאלטה, בצבעים. זה הדבר שמניע את הציור והוא חזק ממני, כמו שלפעמים אני מרגיש שאני שוכח את היד כשהיא מציירת.

"אני סבור שהאמן לא יכול לקבוע הכל: אני יכול להחליט על נושא, אבל תמיד יהיה משהו מעבר שינחה אותי, וזו האמנות בעיני. במקרה שלי זה הצבע. אני מאוד אוהב קונטרסט - מוסיף הצללות ומגזים באור. זה בא ממשיכה לדרמטיות בציור. אולי זה כי מגיל קטן הערצתי את קרוואג'ו, ז'ורז' דה לה טור ואחרים".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/ ... tml?more=1

לתמונות של הצייר בכרי בגוגל :
תמונה

http://www.google.co.il/images?um=1&hl= ... 7%A8%D7%99

על הצייר דוראר בכרי , בן 29 מעכו , בוגר בצלאל .

מי מחובר