|
יוסי שריד , הסיפור אצל דודה רבקה בעכו
יוסי שריד: הילדה שהבשילה
בחורף אתה לומד מהספרים, בקיץ אתה לומד יותר מהחיים. בקיץ אתה נפטר מהמורים, וגם מההורים אתה עושה מאמץ גדול להיפטר. במקרה שלי, דווקא ההורים, בעיקר אמא, עשו מאמץ גדול להיפטר ממני. בשביל זה יש קרובים, דודים ודודות, והם גרים במרחקים, בדרך-כלל באזורים הכפריים, וזה טוב לילד להימצא בחיק הטבע,לתפוס צבע, להבריא ולהתחשל.
רבקה היתה במשך שנים הדודה המועדפת, כי היא היתה מאוד אמהית. בקיץ ההוא גרה רבקה בחווה חקלאית. זה היה, בלי ספק, קיץ אחד של אושר, כי בחווה חקלאית נפגשים עם ירקות ופירות, שאז, לפני יובל שנים, היו נדירים מאוד בארצנו, ונפגשים עם בעלי-חיים שהם חביבים עלי במיוחד.
שריד. מציץ בילדה שזופה ויחפה
אבל באותו קיץ קסום, נקלעה למקום עוד ילדה אסופית כמוני, שהיתה מעט מבוגרת ממני, אולי בת עשר ואולי יותר. אני לא זוכר כרגע את שמה, אבל אני זוכר היטב את המראה שלה. היא היתה שזופה, יחפה ויפה, והיא מאוד עניינה אותי בתור שכזאת. לכן, בכל פעם שהיא הלכה להתרחץ, אני לקחתי סולם, טיפסתי בחשאי, והצצתי מבעד לחלון כדי לראות אותה במלוא יופיה. לפעמים, שיחק לי המזל והחלון היה פתוח, ולפעמים בגד בי מזלי, והחלון היה סגור.
ביום המר והנמהר ההוא, החלון היה סגור, והדחף לא היה בר כיבוש, והסולם גם הוא לא היה לגמרי יציב, וכל זה, בנסיבות לא לגמרי ברורות, גרם לניפוץ השמשה (קול הנפץ הנורא עומד עדיין באוזניי), והילדה היפה והעירומה עומדת שם בעיניים קרועות ומבועתות, והיא מצווחת, ודודתי רבקה פורצת מבעד לדלת, ורואה אותי מבעד לחלון המנופץ, כי אני עדיין על הסולם – לא ברחתי. הילדה היפה נרגעה, לא לפני שהובטח לה שאני מגורש מיד מגן-העדן וחוזר עוד היום הביתה. אמי האומללה נאלצה לקבל בטרם עת את ילדה המגורש בשל סטיותיו המגעילות.
שנה אחר-כך, בלית ברירה, כבר לא נסעתי בחופש הגדול לדודה רבקה, אבל כן נסעתי לדוד יוסף בעכו. כל-כך אהבתי את עכו של הימים ההם, שהיתה אז עיר ים תיכונית מנומנמת ומאובקת, שעמד בה טעם מתוק של בקלאווה וטעם מלוח של ים. בכל בוקר היינו הולכים, בן-דודי יורם ואני, לים של עכו, שלפני 45 שנה היה ים קדמוני. הארכנו מאוד בשעות הים היומיות שלנו, ולא שבנו עד שהתעלפנו מעייפות ומהחום, וכבר היה אחר צהריים, כאשר הצל לא עבר אלא נשאר.
שריד, מה כבר לומדים בבית הספר?
הדוד יוסף גידל בחצר הבית קלחי תירס. לִבו של בן-דודי יורם, וגם לִבי, יצאו אל קלחי התירס האלה, שהתמהמהו משום מה להבשיל, ולנו לא היתה סבלנות, כי קיץ בלי תירס זה כמו תירס בלי מלח. לכן, יום אחד, החלטנו יורם ואני לבדוק במו ידינו את מידת בשלותם, מתוך מגמה להעריך כמה זמן עוד יעבור עד אשר יושלכו קלחי התירס אל הסיר ויתבשלו. עשינו עבודה יסודית: עברנו מתירס לתירס, קילפנו את הקלח, ורשמנו לעצמנו בסיפוק שלא ירחק היום, וקלחי התירס יהיו ערוכים ומוכנים לאכילתנו.
לדוד יוסף (רק אלוהים יודע מי זימן אותו באותו רגע לתפוס אותנו בקלקלתנו) היתה השקפה שונה לחלוטין. הוא סבר, לשיטתו, שקילוף הקלח באיבו משחית אותו לעולמים, ואין לו תקנה. נתמלא הדוד חימה איומה. הוא חירף וגידף אותנו בלשון גסה, ולא נתקררה עליו דעתו עד שעקר את כל קלחי התירס משורש והשליך אותם עלינו בזה אחר זה. אנחנו, כל עוד נפשנו בנו, ניסינו, כמובן, להימלט, אבל חמתו של הדוד, שבערה בו להשחית, היתה זריזה ומדויקת. ועוד באותו היום, לעת ערב, שוב גורשתי מגן-העדן ושוב שולחתי בפעם-המי-יודע-כמה הביתה, אל אמא שלי.
מה למדת בקיץ, ילד. למדתי אצל הדודה רבקה שאסור להציץ בילדה יפה ועירומה, שהולכת ומבשילה, ואצל הדוד יוסף למדתי שאסור להציץ בקלח תירס שלא הבשיל. המציצנות מגרשת – זה מה שלמדתי; ומה כבר לומדים בבית-הספר.
l
_________________
עכו_נט לכל אחד וכל אחד בעכו_נט,
שלכם, אלברט לוי , עורך עכונט Akkonet
AkkONEt- מקור ראשון לחדשות עכו
akkonet@gmail.com
קבוצת עכונט בפייסבוק : http://www.facebook.com/akkonet
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
