[b][size=150]כתבה מאתר עיתון הארץ :[/size]b]
[u]עכו אחרי המהומות: יותר מכל בולט הפחד בעיניים [/u]
מאת יואב שטרן
[size=150]קרוב לשעה וחצי היו בני משפחת שעבאן נצורים בביתם, בבית דירות בשיכוני המזרח בעכו, אחרי שתאופיק ג'מל הגיע אליהם, בערב יום כיפור. ח"כ שייח עבאס זכור הוזעק למקום והצטרף לנצורים. בחלוף הזמן, כאשר ראו הנוכחים שהם עדיין מוקפים, התקשר זכור, שהשיחות שניהל עם המשטרה לא סייעו, אל ידידיו בעכו העתיקה. [/size]מיד הופעלה רשת תקשורת מקומית עתיקת יומין: הרמקול במסגד ואנשים עם רמקול נייד. "א-נג'דה, הצילו, משפחה ערבית במצור", קראו מי שקראו. הקריאה נגעה בעצב רגיש, בתחושת הנרדפות, בפחד עתיק מפני גירוש נוסף. כלי רכב יצאו מתוך העיר העתיקה עמוסים בצעירים, הורידו אותם סמוך לשיכוני המזרח, וחזרו להביא עוד צעירים, הלוך ושוב.

הצעירים הערבים לא הצליחו להגיע עד לבית הנצורים, וטוב שכך. בתסכולם כי רב, ניפצו בדרך חזרה אל העיר העתיקה שמשות של מכוניות וחלונות ראווה ברחוב בן עמי, הרחוב המסחרי הראשי של עכו. את התמונות שצילמו מצלמות האבטחה וודאי עוד נראה יום אחד, אולי לא רחוק כל כך, ב"פריים טיים". "התמונות לא ממש יפות", אמר בכיר בעירייה שראה אותן השבוע. לא יפות, אבל בטח יימכרו טוב ברגע מסוים.

במוצאי שבת האחרונה, יומיים אחרי האירועים הקשים, התגודדו שוטרים בחבורות קולניות של שמונה עד עשרה במבואות העיר העתיקה. כאשר התקרבה אליהם הקבוצה, שלושה ערבים ויהודי אחד, הם השתתקו באחת וסקרו את הנכנסים אל העיר מכף רגל ועד ראש. ישר עולים לראש דימויים ממקומות אחרים בעולם. צפון אירלנד? הבלקן? לא, כמעט-מלחמת-אזרחים נמצאת כאן, בינינו.

הסימטאות בעיר העתיקה באותו לילה היו שוממות, כמו תמיד בשעה כזאת. בתי הקפה היו פתוחים, וכמה לקוחות, צינור הנרגילה מחובר לפיהם, שיחקו קלפים, כמו תמיד. מה שלא היה כמו תמיד הוא נוכחותן המתמדת של ניידות המשטרה בחוץ, והצלמים שעסקו בסינון מאות התמונות שצילמו במשך היום.

קצת מאכזב למי שמחפש אקשן. מה עושים? קרוב לחצות, עולים לדירה של פעיל חברתי ערבי, איאד ברגותי. נמצאת פה גם רים חזאן, מספר 2 ברשימת חד"ש לבחירות הקרובות. ברגותי מתגורר עם אשתו בסמוך לעירייה. בדירה מתחתיו מתגוררת משפחה של ברסלב, את הדירה מעליו שוכרים צעירים ערבים.

לכל פרט יש חשיבות בימים כאלה. באיזו שפה יהיה כתוב שמו ושם אשתו על הדלת? בעברית או בערבית? המוצא הנוח - אנגלית.

לאיאד חשוב שהעיתונות תעסוק באירועים לעומקם ולא רק במה שתרחש באותו ערב, או במה שהוא מכנה "המחדל" - הפגיעה שפגעו הערבים במכוניות ובחנויות ברחוב בן עמי. הוא רוצה שיעסקו בהזנחה של הערבים בעכו בחינוך, בתעסוקה, בדיור ובתרבות; בנוכחות של ישיבות וגרעיני התיישבות יהודיים שמטרתן, לדבריו, לייהד את העיר ולדחוק את רגלי הערבים ממנה; ברשויות שפועלות לפינוי ערבים מתוך נכסים בעיר העתיקה, אפילו בשלטים שנכתבים רק בעברית ובאנגלית, או במקרה הטוב, בערבית קלוקלת. גם לפגיעה בערבים שמתגוררים בשיכוני המזרח יש היסטוריה, הוא אומר. בשנה האחרונה שרפו שם דלתות ומכוניות של ערבים.

סמוך לאחת בלילה מעיד טרטור המסוק שדבר מה מתרחש. גם האור הכחול של הניידות שמגיע דרך החלונות, וקריאות השוטרים ברמקול. הכיכר הסמוכה לעירייה היא כעת מבצר ערבי. ממול, במרחק של כקילומטר, מתגודדים היהודים.

עוד ועוד תושבים ערבים מגיעים. הם לא ממש מכירים זה את זה, אבל הנוכחות של כולם יחד מחזקת אותם. הם עוטים חזות מאיימת, אבל אם חופרים טיפה רואים שוב את הפחד. סלים ג'ומעה חשש לדבר. הוא לא יודע מי הזרים האלה, ולמה הם עומדים פה. אבל בכל זאת אמר שהוא מקווה שהעימות יתעצם: מפיצוץ ייצא רק טוב, זה יוציא את כל הדברים הרעים.

כמו רבים מתושבי עכו הערבים כיום, משפחתו לא התגוררה כאן לפני 1948. למעשה, הם פליטים כאן. הם מן הכפר עמקה, שישב בסמוך לכפר יאסיף. יש לו דודים בלבנון. כן, יש לו חברים יהודים, זה נכון שחיים ביחד, אבל אחרי האירועים הוא כבר לא יכול לדעת מי מי אויב ומי אוהב. המשטרה היא לא רק לא בעד הערבים, היא נגד הערבים. והוא, הוא בכלל לא ישראלי. יש לו אזרחות ישראלית, אבל הוא פלשתיני. "תרשמו מה שאני אומר. בלי לפרט, כי זה סיפור ארוך, אני רק אומר שהגירוש שלנו מגיע ב-2016. או 2017. יגרשו את כולנו מפה", אמר.
[/b]