[color=darkblue][b][size=150]על השחקנית העכואית ראידה אדון (34) בוגרת לאמנות בבצלאל[/size]
מאת :טלי ליפקין שחק

[size=134]ראידה אדון : "העניין של הדת אצלנו מאוד מעורבב. אחי חי עם יהודייה כבר שנים, אחותי נשואה למוסלמי, שלישית נשואה לנוצרי, הדוד שלי התגייר והוא יהודי. הכול מעורבב. יש לי הרבה יהודים במשפחה. אין לי בעיה להגיד שחגגתי גם חגים יהודיים, גדלתי על שלוש הדתות. תמצאי קוראן, צלב וספר תהילים בתוך הבית". [/size]

השחקנית ראידה אדון מציגה ישראליות ערבית מזן שכמעט לא מוכר למדע. היא מתהלכת בלבוש פרובוקטיבי, אבל מתרפקת על המסורת הערבית. מכבדת את קיומה של מדינת ישראל, אבל תובעת בזעם את כבוד הפלשתינים. משחקת על המיניות שלה, אבל מתגעגעת לשנותיה במנזר. לא פלא שכשהיא מגלמת אישה ערבייה מלאת להט ושנאה במחזה החדש "חברון", אדון משחקת בעצם את עצמה

כשסמאר כנעאני מטיחה את זעמה בחייל המחסום הישראלי, ונועצת את סכין השנאה בלבו, רושפות עיניה של ראידה אדון משטמה, וכל גופה מתחת לשמלתה הארוכה אומר איבה יוקדת. סמאר וראידה הופכות לאחת באין מפריד. כמוהן גם המציאות והבדיה, התיאטרון והחיים המתערבבים ומתמזגים עד צמרמורת בהצגה "חברון" שמעלים תיאטראות הבימה והקאמרי בימים אלה. את המחזה - טרגדיה מקומית קלאסית - כתב תמיר גרינברג וביים עודד קוטלר, את המוזיקה כתבה שוש רייזמן, את התפאורה והתלבושות עיצבה רות דר ואת התנועה הניעה שלומית פונדמינסקי. את המציאות אנחנו כותבים כבר 40 שנה. אנחנו והם, יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינים. כותבים ומשחקים, משחקים באש.

את אש השנאה והזעם ראיתי
מהבהבת בעיניה של ראידה אדון המשחקת את סמאר ב"חברון". משחק כל כך משכנע, מצמית בעוצמתו, לא יוצא מבית ספר למשחק. הוא נולד מהחיים ועולה ממעמקי הבטן. קבענו להיפגש לריאיון.

ראידה אדון מגיעה לפגישה יפה ולבנה, מהכאפייה שעל הראש, דרך הגופייה המצומצמת ועד מכנסי השרוואל החושפים בטן שבטבורה נעוץ עדי תלוי. כל העיניים נפנות אל האישה הצעירה, המתנהלת כמו על המסלול, מתאמבטת במבטי ההערצה שמציפים אותה. אחרי הכול, בשנת 1992 היא זכתה בתחרות יופי של המגזר הערבי, ולא בכדי. אדון מתענגת על הרגע, והבטן השטוחה ( "לא תודה", היא דוחה הצעה לחלוק קינוח ( לא ישר ), "אני לא אוכלת כלום. אני פוחדת לעלות גרם" ) לא מסגירה את מה שבתוכה.

לאן הולך כל הזעם הזה שראיתי על הבמה?
"יש לי את הזעם הזה. אני גרה בירושלים, אני רואה יום יום חיילים, אני יום יום רואה מחסומים. הכעס שלי הוא לא רק על החיילים, יש לי גם כעס על העם הפלשתיני שמשפיל את עצמו, הוא נותן לעצמו להיות קורבן. ערבי הורג יהודי, יהודי הורג ערבי - אלה דברים שאתה חי כל יום. את כל הקשיים אני מכירה, את כל תמונות הגברים שעומדים אל הקיר. כשהייתי הולכת לאוניברסיטה זה מה שהיה הורג אותי. העיניים שלי צילמו ותיעדו את זה. מה העם היהודי מצפה, שהעם הערבי ישתוק?

"אני חושבת שהפתרון הוא לקבל את המצב שיש את ישראל ועדיין אין פלשתין ולהגיע להסכמה שיש ישראל. אי אפשר להגיד לכל היהודים 'יאללה צאו החוצה', אי אפשר להחזיר את מה שהיה. הבעיה שאתם ואנחנו, כולנו נתלים בעבר. אתם חושבים על השואה ואתם לא מרפים מזה, וגם העם הפלשתיני עבר טראומות עם השנים של הכיבוש. אנחנו רוצים להשתחרר, ויש פה זעקה".

זאת הזעקה שסמאר/ראידה נועצת בלבו של החייל במחסום. ראידה לא מכחישה שזאת לא השחקנית שם על הבמה, שזאת היא.

"כל מה שאני עושה, אני עושה מהבטן. אני לא אוהבת שמתחנפים אליי, אני לא רוצה שאף אחד ינחם אותי. אני רוצה את האמת. וכשאני עולה על הבמה ויש לי קהל אני מאוהבת בקהל שלי, אני מאוד שומעת אותם. אני שומעת את הנשימות שלהם, אני רואה את העיניים שלהם. אני מאמינה שצריך להיות נאמן לעצמך ואז גם תהיה נאמן לקהל, לא תשקר".

הפסידה פעמיים בלבנון

ראידה אדון (34) בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, היא אמנית וידאו פעילה ( "פסאטין", " מעבר לחומות" ) שחקנית תיאטרון (אלחכוואתי, תיאטרון אחר בעכו, הבימה) שם עשתה בין היתר תפקידים ב"דיוואן", " העיניים שרואות", " יריחו בשנת האפס" ; היא שחקנית טלוויזיה וקולנוע עם תפקידים ב"זינזאנה", " עונת הזיתים", " אספלט צהוב", " חצוצרה בוואדי", " יסמין" ; ומשתתפת בתערוכות קבוצתיות. תמיד אומרת משהו. תמיד ערבייה. עם שורשים מעורבים, יחס מעורב - שלא לומר מבולבל - לדתות המקיפות או חונקות את חייה, ועם מראה של תימנייה, אדון ויתרה על ההגדרות האלה ונשארה עם זהות של ישראלית-פלשתינית. הכי טעון שיש.

רק בשבוע שעבר נרשמה ללימודי תואר שני בבצלאל, ובריאיון הקבלה דיברה על הזהות שלה.
"רוב העבודות שלי הן על 1948, והם שאלו אותי אם אני יכולה לעשות משהו חוץ מ-1948. הסברתי להם שאני חיה את הזהות שלי יום יום, וגם אם אני רוצה לשכוח, לא ייתנו לי לשכוח. אם אני ארצה להיות שייכת - אף אחד לא ייתן לי. זה גורם לך להרגיש לבד. זה לא רק שאת לבד עם התרבות הפלשתינית עצמה. אני למשל לא הייתי מדמיינת את עצמי חיה בעיר העתיקה, כי לא אוכל לחזור בלילה אחרי ההצגה או להביא ידיד שלי לעבוד על טקסט, כי יש תרבות מסוימת ששומרת לא לסטות מהמקובל. מכיוון שאני חיה עם שותפים גברים בדירה בירושלים המערבית, אז גם בחברה הפלשתינית אני מחוץ לחברה.

"בחברה היהודית הם קצת בשוק. מצפים ממני להיראות אחרת, להיות אולי האישה הטובה, האישה המתפשרת, ואני אישה שלא מתפשרת, שעומדת על שלי. אני לא יכולה להגיד לך שאני לפעמים לא נשברת. יש לי את הקשיים שלי, אבל יש לי את החברות שנותנות לי את הדחיפה, ואז אני מתאפסת על עצמי. לא קל להיות פה, לחיות כפלשתינית-ישראלית. אני יכולה לבכות על עצמי כל החיים ואני יכולה גם ליהנות ממה שיש לי. אז אני מנסה ליהנות כמה שיותר".

היא נולדה ממש מול הים בעכו, ואהבה לשחק תמיד. "כל הזמן המצאתי לעצמי שם אחר. אף פעם לא הייתי ראידה, אבל אנשים אצלנו לא ידעו שיש תיאטרון ושאני יכולה להיות שחקנית. גם אהבתי לצייר ואהבתי מאוד להתבודד. רציתי להיות דוגמנית אבל התגלגלתי למשהו אחר".

כשסיימה בית ספר שמעה שבתיאטרון לילדים מחפשים שחקנית והלכה לשם. "בפעם הראשונה שעליתי על הבמה, היו לי פעימות לב חזקות, וכולה זאת הייתה הצגה של כיפה אדומה לילדים. בקטע מסוים בהצגה הייתי צריכה להתחבא בקופסה, והרגשתי כאילו אני בעכו, מתחבאת בתוך קופסה, והפחד הלך. היום אני לא יכולה בלי במה. אין לי היום את הפחדים האלה. אני מרגישה שאני הולכת להתחתן בכל פעם שאני עולה לבמה, בכל פעם זאת החתונה שלי. אני מתחתנת עם הקהל. אני פשוט עפה על הבמה".

חתן עוד אין לה. הלב לא פנוי לאהבה. "אני לא בנויה למסגרת של משפחה וילדים. אמרתי את זה כבר מגיל 13, וגם היום כשאני כבר בת 34. אני מאוד מאוהבת באמנות ובתיאטרון. מה אני אעשה עם תינוק שאצטרך להשאיר לבד שעות בלילה, או בחזרות, או כשאני באמנות שלי? יש אנשים שאומרים שהם יכולים לעשות הכול יחד, אבל אני לא מאמינה. צריך כאן הקרבה ואני לא מוכנה להקריב, ולא רוצה שילד שלי יסבול מחוסר כל החיים".

שנתיים בנעוריה היא חייתה בכלל במנזר. לא מגלה איזה, אבל מוכנה לומר שהיו בו נזירות לבנוניות. עד היום המקום ההוא מושך אותה, אבל לא תשוב לשם כי "הבנתי שאני לא יכולה בלי האמנות", היא אומרת ומוסיפה כי היא הולכת עדיין לכנסייה, בניגוד לשאר בני המשפחה שלה שבחרו לעמעם את הדת שלהם.

"העניין של הדת אצלנו מאוד מעורבב. אחי חי עם יהודייה כבר שנים, אחותי נשואה למוסלמי, שלישית נשואה לנוצרי, הדוד שלי התגייר והוא יהודי. הכול מעורבב. יש לי הרבה יהודים במשפחה. אין לי בעיה להגיד שחגגתי גם חגים יהודיים, גדלתי על שלוש הדתות. תמצאי קוראן, צלב וספר תהילים בתוך הבית".


מה עבר עליכם במלחמת לבנון השנייה?
"זה היה סיוט. עכו ליד הים, אין לאן לברוח. אני הייתי בכלל בהודו, והיה לי קשה לדאוג להם. מהמשפחה בחיפה אחותי באה עם הילדות שלה לירושלים. ירושלים הפכה למקלט. יש לי משפחה בלבנון שאבא שלי נפגש איתם בירדן, וגם להם דאגנו. אותם הכרתי רק כשהייתי בת 11 או 12, כשהם באו אלינו אחרי מלחמת לבנון הראשונה. לא הבנתי אז מאיפה הם באו פתאום. חצי מהסיפורים של המשפחה שלי אני לא יודעת, אני כל הזמן מגלה משהו".

יכול להיות שדרך האמנות את מחפשת תשובות?
"בשבילי האמנות זה תרפיה. כשאני עושה עבודות וידאו, זה במקום מה שלא דיברו בבית על 1948. אני באה ללמוד בירושלים ואני מגלה שאני פלשתינית ששייכת לעם הערבי. פתאום מזכירים לי את השפה שלי, את הזהות שלי. אבל אני גם שונה מהפלשתינים. כשאני הולכת לשוק בעיר העתיקה הדבר הכי מוזר הוא שמדברים איתי עברית, חושבים שאני יהודייה. כל התרבות הפלשתינית מאוד מסקרנת אותי - משהו אותנטי ואצילי שאני לא יכולה למצוא בעם הישראלי. אבל הערבים מתחילים להשתנות ואני מרגישה שאני פוחדת שהדבר האותנטי הזה ייעלם".

הוליווד לא מחכה
כדי שלא ייעלם, ממשיכה ראידה אדון במיצבי וידאו. עכשיו היא מחפשת מימון לווידאו ארט החדש שלה אצל נדבנים יהודים. ליאורה עופר כבר תרמה וגם אבנר יהודאי מעורב חזק. חוץ מזה היא מתחילה תואר שני בבצלאל, כי תואר זה מעמד, ומעמד זה כסף.

"אני רוצה מאוד להיות רק אמנית ושחקנית, אבל בארץ שלנו יש חוסר הערכה לשחקנים ולאמנים. אין כסף, לא תמיד יש עבודה, ובואי נהיה מציאותיות, התיאטרון עד עכשיו נותן לי רק תפקידי ערבייה. יש שאומרים שיש לי מבטא, ואני אומרת לבמאים שממש מפחדים לעבוד עם ערבים) הבעיה היא לא המבטא. כששחקן טוב, הקהל לא דופק חשבון למבטא. אבל כנראה לבמאים יש רעיון שאם את ערבייה את משחקת ערבייה. עדיין אין אומץ לאף במאי לתת לי משהו אחר. לכן, יכול להיות שלא תהיה לי הצגה בשנה הבאה, כי לא יהיה תפקיד של ערבייה. אז אני צריכה לעשות משהו עם החיים שלי, לדאוג לביטחון הכלכלי שלי ולמעמד שלי בארץ. תואר שני מקנה מעמד, ואולי גם אמשיך לדוקטורט. אז אני הולכת להיות שוב סטודנטית. זה מפחיד אותי, אבל אני רגילה ללכת עם הפחד יד ביד".

ספרי לי על פחד.
"פעם מישהו חשד שאני מחבלת. זה היה אחרי הפיגוע במלון פארק בפסח. נסעתי לישון אצל חברה ולבשתי שמלה שחורה ארוכה. היה חייל בתחנת אוטובוס שצלצל למשטרה כי חשב שאני מחבלת. פתאום אני רואה משטרה בתחנת האוטובוס והשוטר שואל אותי מה יש לי בתיק והיד שלו על האקדח. ראיתי את הפחד של השוטר, והפחד שלו עבר אליי ושכחתי מה יש לי בתיק. לקח לי זמן לעכל מה קורה ולענות לו. אני לא יכולה להגיד שאני לא מבינה מאיפה באים הפחדים או החשדנות, אבל צריך פרופורציות. לא צריך לתת לפחד הזה לשלוט בך".

זה בסדר מבחינתך להבין את שני הצדדים?
"כן, אני חושבת שצריך להבין את שני הצדדים. כדי שלא אתן לכעס לחדור לתוכי אני יכולה לחשוב על מה שקרה לעם היהודי בשואה, אבל הכעס שלי הוא על שהעם היהודי נותן לעם אחר להיות במצב של סבל למרות הסבל שעברתם. אני לא מתחשבנת על זה שכבשתם את האדמה פה, אני יכולה להבין את הצרכים, אבל תן לי גם לחיות, תן לי מדינה. שאוכל להרים את הדגל שלי, שאוכל ללכת עם הכאפייה שלי בלי פחד".

"ועוד משהו, אם אתם לא מדברים את השפה שלי, למה אני צריכה לדבר כל הזמן עברית? בזמן החזרות, היו לי קשיים עם השפה כי זאת לא השפה היומיומית שאני מדברת, אז נעמדתי באמצע החזרה ואמרתי בתוך הטקסט 'הלוואי שיתחלף המצב ואתם תשחקו בערבית'. החברים היהודים בקאסט הסכימו איתי. הקהל היהודי צריך להגיע למצב שישמע את השפה הערבית לא כשפה מאיימת אלא כשפה יפה. אני חולמת וסופרת וגם קוראת בשתי השפות, וזה הכי כיף. אתם לא יודעים מה אתם מפסידים. אנחנו יודעים הכול עליכם ואתם לא יודעים כלום עלינו".

באחרונה החמיצה ראידה הזדמנות לפרוץ את גבולות הגזרה. ערוץ HBO עמד לצלם סדרה על סדאם חוסיין. המהומות בעזה עצרו את התהליך שהבטיח עבודה לכמה שחקנים ישראלים ערבים. הסיבה, כל הצילומים מתוכננים לטוניס, ואין אפשרות להוציא ויזה כי השגרירות הטוניסאית נמצאת בעזה. "זה די כואב כי מבחינתי זאת הייתה פריצת דרך", מודה אדון.

את חולמת על הוליווד?
"לא. אני לא אגיע להוליווד. בואי נהיה מציאותיות, יש להם הרבה שחקניות שם. אני חולמת ליהנות בכל תפקיד שאקבל, ושיראו אותי כמה שיותר אנשים. כי אם לא רואים אותך, לא מכירים אותך ".

[/b][/color]

[img]http://www.nrg.co.il/images/archive/408x322/785/272.jpg[/img]

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/616/481.html