[color=darkblue][b][size=150]ד"ר ליאון ארדיקאן , בן העדה הארמנית , גאה להיות מעכו[/size]

אני תושב עכו, בן העדה הארמנית, רופא ואדם המתבונן מהצד ומבפנים. תקופת המלחמה היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי גאה בהיותי תושב עכו. זו עיר מיוחדת, שהמיקרוקוסמוס האנושי בה מורכב מיהודים ומערבים, מנוצרים וממוסלמים. חיוניותה של העיר היא ביכולת תושביה להתקיים בשיתוף, זה לצד זה.

דו-קיום אינו טיול בשוק הססגוני ולא סיסמה לפוליטיקאים - משמעו חיים משותפים. למרבה האירוניה, דווקא במלחמה חווינו, לראשונה, קיום משותף אמיתי. יחד ישבנו במקלט הציבורי, ערבים ויהודים. יחד אכלנו מאותן מנות שסופקו על ידי אותו תורם נדיב, שמילא את מקום המדינה. שותפות הגורל נוצקה בטילים ששיגר חיזבאללה, שלא הבחינו בין דם לדם.

פחדנו יחד, סבלנו יחד. אולי הגיע הזמן שנתמודד עם האמת: במלחמה, למרות הכל, הסתדרנו ביחד. למה עכשיו לא?

את הרגע הנדיר הזה, את אותה שותפות גורל שנכפתה עלינו, חובה עלינו לשמר.

עם זאת, יש בי תחושה שמשהו נשבר במרקם החברתי העדין המרכיב את המדינה, שטרם השכילה להגדיר את עצמה - אם היא יהודית ודמוקרטית, אם היא מדינת כל תושביה, או שכל תושביה שייכים לה. האם אנו זקוקים למלחמות כדי להתאחד? כדי לגלות שלאף אחד מאתנו אין ארץ אחרת, שאף אחד לא יעזוב את המקום הזה?

תמיד אזכור את הורי הפצועים שהפקידו את ילדיהם בידי ולא שאלו אותי מי אני ולאיזו עדה אני שייך.

ליאון ארדיקאן

עכו [/b][/color]
[url]http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/Search.jhtml?searchWord=%F2%EB%E5[/url]